מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


הגיהנום של הנֶט – ואני בתוכו

 

החיפוש אחר רמזים מוביל אותי למטה…

המקום הראשון שאני מבקר בו בחיפוש אחר שרידים שלי הוא אתר הצל של "רשימות" (על משקל האנימה היונגיאני)- בלוג TV בתפוז.
תיאור קצר של האתר: כל גולש עם מצלמת רשת יכול לשדר את עצמו חי באינטרנט. הוא יכול לדבר עם הגולשים, להתכתב אתם, להתעלם מהם או כמובן להתפשט. הגולשים מצדם יכולים להתכתב אתו, לקלל אותו, להתעלם ממנו או כמובן לבקש ממנו להתפשט.
הצפייה בבלוג המצולם של תפוז מעורר תיעוב. סלידה מן התרבות הזאת, תיעוב ורחמים כלפי האומללים שתקועים בבוקסות שלהם ומנהלים משם שיחות עילגות על כלום, בשפה קלוקלת.

המרחק אם כן בין תפוז ל"רשימות" הוא עצום. האמנם ? 

 את שניהם מניע ההכרח האנושי להתבטא, הצורך בקהל צופים, הרצון להרשים , והשימוש בכל הנכסים האסטרטגיים המותרים והאפשריים העומדים לרשות הכותב.  בשניהם יש בעלי בית שמרוויחים משהו. השוני הוא בשפה. במרחב התרבותי. בדימוי העצמי של היוצרים.
אני נזהר מן האמירה הפוסטמודרנית שאין הבדל בין האתרים. היצרים המשותפים לכולנו עוברים תיעול, עיבוד ועילוי באתר של 'רשימות'. עם זאת אני מבקש לומר שהתיעוב שאני חש כלפי הבלוגTV  (ביליתי בו כמה שעות טובות בשביל רק לתעב אותו) הוא לא מעט תולדה של תיעוב עצמי. האנשים הללו המככבים באתר, כמו המראה העתיקה משקפים לי את כל מה שקשה לי בעצמי: את הצורך העצום שלי בקהל חי, נושם, מתפעל. האנשים הללו מראים לי איזה מחיר אני מוכן לשלם בסתר לבי תמורת חשיפה. אני יודע שהסיבה שבגללה לא פתחתי מיד בלוג בתפוז היא פחד ובושה.

למזלי הרב יש בי די בושה ופחד וגם מעט שאיפה להתעלות, לעשות משהו עם עצמי

 דבר מה שיוביל לאן, שהוא מעט טוב יותר מן הגיהינום של האינטרנט. לשם כך אני עוצר בתפוז, פותח את אחד החלונות, נושם עמוק ומביט בעצמי מביט בהם. אני יודע שהם כמוני. שאני כמותם, שכעדר הם דבר נורא, ואחד אחד הם ראויים לאהבה, ועל כן גם אני. אני מביט בהם, נושם ומבקש לעצמי גורל אחר, אני יודע שגורל אחר הוא אפשרי, או לפחות מוכרח להאמין בכך.  
 

14 תגובות ל - הגיהנום של הנֶט – ואני בתוכו

  1. ידידי,
    זה היה מדוייק מאוד.
    כל עניין הבלוגים, הצורך הזה בחשיפה מצד אחד, ואנונימיות מצד שני הוא כל כך כעור לפעמים, שזה גורם גם לי להתכווץ בבושה.

    אבל רק בימים זוגיים.
    בכל השאר, אני סתם נהנית מתשומת הלב.

  2. דבר ראשון אני שמח נורא ליצור קשר איתך
    אני לא יודע אם זה המסר האחרון שאני כותב
    אני נמצא במצב שהאינטרנט מאבד אותי ולא ההיפך

    צמחתי בישיבת שילוב ובצבא ועכשיו אני סטודנט

    אני מרגיש שהאינטרנט מפתה מדי
    אולי כולנו נשאבים לתוכו
    אולי לגלוש ברשת זה כמו להכנס לאוטו ולנסוע ללא
    כיוון איפה שיש פניה פונים ללא תכלית. ללא מפה.

    זאת מדיה מוצלחת. יותר מטלויזיה ועיתון בטוח
    היא זולה חסכונית, סביבתיח וניתנת לעדכון
    ושיפור מתמיד

    אבל מה הגלישה ואני מדבר על הצד הטוב ברשת
    מצריכה הרבה שליטה ובעקר שליטה על זמן וזה חסר
    לי הרבה.

    למה צריך וירטואליות?
    האם איבדנו דגש על חברה?
    האם הרחובות מתרוקנים?
    אנשים מפחדים לצאת? מסתגרים?
    הכל חבורות חבורות, קליקות סגורות?

    יש יום אחד שנאמר בו אין מפטירין
    היום זה קורה כל השנה

    אשמח לתגובה ומאחל בהצלחה רבה!

  3. אני מפחד מהיישום של הלכות פסח בכל
    השנה. כלומר לא להפגש פיזית עם אנשים
    וחבורות אחרות אלא להשאר מול מסך (כלשהו)

    פורוגרפיה היא אכן תיעוב
    אליו נחשפתי די והותר
    אני רוצה אהבת בשר ודם!

  4. מהי המחלה של העולם הוירטואלי ? לדעתי (וזה באמת נושא למאמר שלם) שורש המחלה הוא בהיות העולם הוירטואלי מוצלח כל כך. כל הדברים המזיקים- מזיקים בהיותם טובים מדי. נקיים מדי. מדוייקים מאוד. מתאימים כמו כפפה ליד. הסמים- כוחם בהיותם מתאימים עד מאוד לקולטנים שלנו במוח. הקמח הלבן- מכיל רק את מה שאנחנו יכולים לעכל- הפחממות, ללא כל הזבל הזה של סיבים שחייב לצאת החוצה. אפילו הגז הרעיל של פחמן חד חמצני הורג בגלל שהוא מתחבר כל כך טוב לכדוריות הדם עד שאינו מוכן להרפות מהם ולכן לא מגיע לתאים. הפורנו והעולם הוירטואלי ניגשים ישר לעניין, ובכך הם הורסים אותנו.
    הרשת מספקת לנו יחסים מוגנים- אבל אין יחסים מוגנים. ההגנה הורגת אותנו. מבודדת אותנו. כמו חולים שמתרגלים לצינור החמצן עד שאינם יכולים לנשום עוד אוויר רגיל, אנחנו נצמדים למחשב.
    החיים בחוץ הרבה יותר מסוכנים. דורשים סבל כאב אבל גם מציעים אושר אהבה ושמחה. כאשר הכאב בחוץ גדול מדי אנחנו רצים אל המסך. אבל אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לחזור ללמוד לשאת כאב. מוכרחים ללמוד שוב להתאמץ.
    זה בגדול. באופן פרטי יותר- לכל אחד יש באמת את המסלול שלו. את הרגע שלו. את הזמן שבו הוא יכול לעשות שינוי. כל אחד יש את הסכנה שלו, המנוסה האישית שלו וההתגברות עליה. אנשים אחים אנחנו. בהצלחה.

  5. עם המון שלטים ותמונות ואותיות
    אין לי אלא להתפלל שיבינו האנשים
    שמניעים את התרבות כאן (ונעבור ל…)
    שעל מנת למשוך תשומת לב ולהתבלט
    אפשרי גם לעשות את מה שייצור נורמות
    טובות יותר ואנשים שמחים יותר.

    יש תקווה שזה ישתנה כך,
    ראה גולשים כותבים באתר start.co.il
    החינוך זה הפתרון הטוב ביותר.

    שוב בהצלחה.

  6. ישנו הבדל בסיסי בין הבלוגים לבין 'רשימות'; ברשימות ממינים את הכותבים. ישננם עורכים המחליטים מה יהיה צביונו של האתר ומי מן הכותבים ראוי להיכלל בו. כלומר הוא פועל כמו עיתון או מועדון הממיין את חבריו על פי קריטריונים מסוימים. בבלוגים כל אחד יכול לכתוב, אך בשל העממיות והמון הכותבים קשה להגיע לקהל קוראים וכדי למלא אחר אותו הצורך שאתה מדבר עליו כל כך יפה, בוחרים אנשים להתפשט פיזית כפי שכותבים רבים מתפשטים נפשית
    ובעצם, כמו במקרה של חשיפה נפשית, ההבדל בין פונוגרפיה
    רגשית לבין יצירה הנחשבת לאמנות, הוא כמו ההבדל בין
    התפשטות סתם לבין חשיפהבמסגרת יצירת אמנות הנכנסת לקנוןוזוכה לאישור אלו הקובעים מי מכובד ומי לא
    למשל הסרט" טנגו אחרון בפריז" או יציאת וידיאו המוצגת במוזיאון או בגלריה מכובדת שבה האמנית מאוננת במשך זמן מה
    ומה עם צילומי העירום של גרשוני וחברו ועוד.

    לא נכנסתי לבלוגים הללו עדיין,רק קראתי עליהם. עם זאת עלינו לזכור שמה שמבדיל אותם מאלו הזוכים לגושפנקה אמנותית או מעמדית הינה המסגרת
    שבה הם פועלים

  7. מה ההבדל בין פורנו לאמנות- וזאת בלי לשפוט את הפורנו- אני חושב שהעיקר טמון לא בגיאוגרפיה כי אם ברמת האמנות שיש ביצירה. הפורנו מנסה להגיש לנו את העולם שלו כמה שיותר 'אחד לאחד'. ייחודה של האמנות היא ביכולתה לתמצת, לחדד, להבליט את העיקר שבדבר. גם כשהיא עוסקת בפרטים היא רוצה לגעת במהות. הפורנו רוצה לגעת במשהו אחר. הטנגו האחרון היה סרט על אבדן האינטימיות, המין היה שם כדי לשרת. לא שמעתי על סרט פורנו שמנסה להעביר רעיון או עיקרון כל שהוא.
    אני מסכים, וזה מה שכתבתי במאמר- שאם נתעלם לרגע מן הפורנו הממוסחר- יש דמיון רב בין מי שיוצר אמנות למי שחש צורך להסיר את בגדיו בנוכחות קהל. הצורך בקבלה, הצורך בחשיפת המוסתר, הצורך שקהל הצופים- קוראים יתוודע למה שמוסתר ויקבל אותו- דומה מאוד בשני המקרים. אני חושב שהתוצר הוא שונה לחלוטין. חשיפה רגשית אמנותית מביאה את היוצר ואת 'צרכן' האמנות למקום אחר משמביא אותם הפורנו. הפורנו ישיר הרבה יותר כמובן, לכן הוא עושה כל כך הרבה יותר כסף. לא בגלל מבחן התוצאה.
    ההבדל בין רשימות לתפוז הוא אחר לטעמי. קודם כל הדיאלוג בתפוז הוא מיידי ומזכיר הרבה יותר את הצ'אטים. בלוג רגיל מעוכב יותר. יושב לו הבלוגר בחדרו ומהרהר. הוא כותב מוחק מסנן בודק מוחק עוד, מוסיף ואז מעלה ויושב בכסיסת צפורניים לתגובות שתבאנה. הבלוגר בתפוז מקבל את התגובות מיד. עוד לפני שהזיז אצבע גונחים מולו גברברי ישראל בדרישה האולטימטיבית, תתפשט. מזכיר במשהו את ההבדלים בין כתיבת ספרות לעשיית סטנדאפ. בסטנדאפ הקהל הוא האדון שלך. בכתיבת ספרות אתה כאילו חופשי, רק שרודה בך אדון לא פחות חמור סבר, וירטואלי לחלוטין שמסביר לך שכל מה שכתבת עד עכשיו הוא זבל- תתחיל שוב. איזה אדון קל יותר ? אין כללים.

  8. מצאה חן בעיני ההשוואה בין סטנד -אפ לפורנו.
    אודה ,מעולם לא הייתי במופע סטנד אפ . לעתים אומרים לי שהייתי צריכה להיות סטנד-אפיסטית כי אני קצת ארטיסטית באופיי. אני עונה להם( בדיחה קבועה) שאני עושה סטנד אפ כל חיי אלא שאני בוחרת בקהל ולא הקהל בוחר בי( לעתים זה קהל שבוי) ובכן נתת לי עכשיו נימוק נוסף
    לענייננו, עלה בדעתי שאנו מגזימים בערכה של האמנות במידה שאנו מגזימים בערכה של האהבה או במה שקרוי כיום, בתקופה המודרנית יחסים בעלי משמעות. זה פינוק של השבעים.

  9. האומנות היא ערכית ללא גבול
    לדברי ג'קי לוי האומנות
    היא המקדש של הלא-דתיים
    והיא אכן היא הכרח לכל אדם יהודי או גוי
    דתי או אתאיסט

    הסטנד-אפ הוא במה למי שנכנס לשואו-ביזנס
    אתה חייב 'למכור' את עצמך
    אמן הוא לא בדרן וזה לדעתי ההבדל
    הקהל בוחר בדרן או סטנדפיסט
    ושניהם תחת אור זרקורים בעל כורחם

    לגבי פורנו:
    הפורנו הוא לחשוף את מה שלא נהוג בשביל קהל סקרנים
    זה יכול להיות מין, ניצול, סנף (רצח בזמן אמת), זירת אסון עם גופות וכו'

    האומנות (הגדרה מודרנית) היא כלי ביטוי והעברת מסר כלשהו לקהל

    אולי ניתן להגדיר פורנו כאומנות?
    הרי יש מסר (של העוסקים במלאכה) וקהל (אם כי מצומצם)

    סרט פורנו במוזיאון תל-אביב זה עדיין פורנו
    (רק שצריך לשלם יותר ויש נגישות גבוהה יותר)

    היצירה היא מגרה את השכל והרגש
    אם זה גירוי מיני אז יש פה עניין מעבר לאומנות – יש תאווה
    לכן הגבול בין אירוטיקה לסרט כחול הוא כל-כך דק
    אנחנו מבולבלים והסיטרא אחרה מחכך ידיו בהנאה

  10. בתקווה שאתגבר על כל הבלבולים והשדים הפנימיים
    אחרי הכל זה בלוג עם צביון דתי לא?

  11. לא השטן ולא הסיטרא אחרא. ראשית, כתבת ש "הפורנו הוא לחשוף את מה שלא נהוג בשביל קהל סקרנים ". אני מסכים חלקית. לחשוף את מה שלא נהוג, יכול להיות גם עיתונאות טובה, גם מהפכנות דתית (כמו גדולי החסידות שחשפו את סודות הקבלה לאנשים הפשוטים ביותר. אמנות טובה חושפת בפנינו את כוחות הנפש הגנוזים והנסתרים, שנחבאים אל הכלים בעיקר בגלל שלא נהוג לחשוף אותם. אני חושב שכאשר הקהל הוא רק "סקרן" זה באמת מצביע על הצצה חיצונית. אמנות אמיתית עוסקת בפנימית גם כשהיא עוברת דרך "דברים חיצוניים" כי אין באמת דברים חיצוניים. יש הסתכלות חיצונית. הפנימיות והחיצוניות הם בכל דבר יחד.
    האם החלוקה אמנות- פורנו היא החשובה ? אני מחלק את הדברים בעולם לדברים ש'מעלים' אותי, לבין הדברים ש'מורידים' אותי. הפלא ופלא. יש דברים ש'מורידים' אותי, ורק בזכות כך אני עולה אחר כך למקומות חדשים.העולם מבלבל ומפתיע, ומי שאחראי לכך, אני חוזר לפתח דברי, הוא אלוהים הכל יכול בכבודו ובעצמו. ככה הוא עובד כבר הרבה מאוד שנים.

  12. דברים מעניינים כתבת בתגובה הראשונה לאלעד: שהפגם בעולם הוירטואלי ובשאר מזיקים הוא השלמות שלהם. לא בטוח שזה נכון, שכן גם בעולם הוירטואלי אפשר לפגוע ולהיעלב, אבל זה מעניין.
    בהצלחה עם הבלוג.

  13. ‫אקצר הפעם |^ _ ^|

    מדבר שקר תרחק (שמות כג ז)
    ולא רק כשופט…

    אם מה שאני רואה אחת לכמה זמן
    הוא באמת טוב לי (נניח קיבלתי אי-מייל
    עם תמונות מפתות)
    אז למה שלא אזמין את אחי שיראה גם?
    אולי גם חברים? אחיות? את הבת דודה שלי?

    האם זה טוב להיות אדם מסויים מול המסך
    או מול העיתון ולהיות אדם אחר מול חֶברָה?

    את מה שאני אוהב אני מראה לכול בגאווה
    את מה שיש להצניע (ואין ממה להתבייש
    כמו עניינים ביוליוגיים אחרים) אז אני מצניע!

    אם זה אמת – לך על זה.
    מריח כמו שקר – למה לך?

    תגובות?

  14. אם ידוע לך על סטנדפיסט שמוכן להופיע בבית פרטי בפני 12 איש אחרי הדלקת נר שביעי של חנוכה. תודה.

פרסם תגובה