מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


ניק, הצללים והסקס החפוז

שיטת הכינויים, ה"ניק-ניים", באינטרנט נראית רעיון מצויין. אתה כותב מה שעולה על דעתך, וחותם בשם אחר. לכאורה השיטה מאפשרת לאדם את החופש לבטא את עצמו בצורה המלאה ביותר, החופשית ביותר, מבלי שהוא יצטרך לתת דין וחשבון, מבלי שיבואו אליו אחר כך בתביעות, בדרישות, בכעסים. עם ניק טוב אפשר לספוג הכל. אפשר להסיר את אימת הטאבו החברתי מעל לראשנו  ולהתחיל להתבטא באופן משוחרר לחלוטין. 
מאידך.
מאידך מהי משמעותה של אמירה אם אינך עומד מאחוריה ?
די דומה לסקס המהיר שרץ במקומותינו.
לכאורה חופש מיני. החופש של אדם להיות מיני כל כמה שיחפוץ. החופש לשחרר כל סטיה מן הנורמה, לקרוא דרור לכל תשוקה. לפעול לפי כל גחמה, בלי לרתום אותה לרסן המכביד של המחויבות. הרי באופן הזה אנחנו מוציאים לאור את כל חלקי הנפש שטרחנו להסתיר מאז שמישהו במשפחה צחק לנו על הפיפי ובאויר הפתוח, הבטיחה הפסיכולוגיה,  בכלל הרבה יותר בריא.
מה לעשות וקרה ההפך. העובדה שאפשרנו לעצמנו סקס חופשי ללא מחוייבות, לא הפך את הסקס בעינינו למותר יותר ופתוח יותר. הוא לא נכנס באמת לחיינו, לחיי הרגש שלנו, לחיים שאותם אנו מבקשים לטוות,  כי אם להפך, אנחנו עצמינו התרחקנו מן החיים והתקרבנו אל מחוזות הצל. שהרי אם הרגש מתקשה עם החפוז- יהי כן. נכבה את הרגש ונחגוג. מרגישים נאחס ? מקלחת עשויה לעזור.
הקושי ביצירת אינטימיות, קשור בקשר עמוק עם ההיתר הפנימי שלנו ל"חפוז" פה ושם.
האינטימיות עדיין מתקשה עם ה"חפוז". הרחקנו את האינטימיות וקירבנו את ה"חפוז".
נצחון קטן.

כך גם עם הנט. כשלקחנו על עצמנו ניק, כינוי כל שהוא, ותחתיו נהגנו באופן אלים יותר, נחרץ יותר, מורכב יותר או חושפני יותר, לא היתרנו את כל חלקי הנפש שביטאנו אלא להפך, הכתרנו אותם כסודיים. ככאלה שמותר רק עם ניק.  לא סתם בספר המופלא "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" השם הוא הזירה הראשונה שבה מוצג המאבק הקטלני הזה בין כל מה שמוצג למה שנחבא.  הפיצול, הפיצול הרגשי, הקיומי בין רע לטוב לא השתנה. הוא אותו פיצול. אנחנו פשוט מרשים לעצמינו לקפוץ לפעמים לצד השני. לרקוד עם השטן.

אני רוצה להבהיר. לא הסקס רע, אלא האופן שבו אנו מתייחסים אליו כך. לא הביטוי באינטרנט רע אלא העובדה שאנו מאפשרים לו לצאת החוצה, ולנו להסתתר. לא באמת פתרנו  את מכאובי הנפש ואת עוצמתו של הטאבו. אולי החמרנו אותו.
לא לקפוץ למסקנות אני אומר לעצמי.
העובדה שאתה מפרסם משהו תחת שם אחר יכולה לאפשר לך להתקרב לתכנים האלה, יותר מאוחר כשתהיה יותר אמיץ תוכל גם לעמוד מאחוריהם. ממש כמו לכתוב למגירה. אצלי זה נכון רק  לפעמים. יותר מדי דברים שהרשיתי לעצמי לעשות תחת זהות בדויה  הצטרפו לערמת האבנים שנאלצתי לסחוב על מצפוני.  כאשר אתה כותב  למגירה אתה מראש מודה שאינך די אמיץ עדיין כדי לפרסם. כאשר אתה מפרסם בשם בדוי אתה מכתיר את עצמך בלבך כפחדן, או שאת דבריך אתה הופך לנפשעים מכדי שתוכל לעמוד מאחוריהם.
שיעור דומה אפשר לקרוא בדבריו של אחד שרדהה בפורום של אתר הטנטרה של רפיק וחבריו מ"שיטים".  קראתי אותם וחשתי כמו חבטה בראש. המאבק בשבילי הוא יומיומי. עוד נראה אם יוכתר בהצלחה.

7 תגובות ל - ניק, הצללים והסקס החפוז

  1. כשמישהו כל כך מוכר כבר בניק שלו, הוא מחויב לפרסונה החדשה, ולפעמים זה מונע ממנו לכתוב תחת אותו שם דברים שלא יעלו בקנה אחד עם הפרסונה החדשה, גם אם בשם עצמו, הוא היה רוצה מאוד לומר אותם.

    (ובעניין הלינק ששמת – טוב תעשה אם תלנקק להודעות המסוימות שרצית שייקראו, אחרת איך נמצא אותן?)

  2. אני חושב שזו ש לא ממש נכנסת להגדרות אחרי האאוטינג המטורף שהיא זכתה לו. אני גם חושש ימימה, שיש דברים שאנחנו לא מעיזים להעלות אפילו עם ניק שאיש לא מכיר. השאלה היא, וכאן יש לי הזדמנות לחדד את מחשבותי, עם התחושה ששאלת המחיר היא קריטית. הנסיון להתחמק מן השלב הזה, נראה יעיל אבל בסופו של דבר זה גורע מתחושת השלמות שלנו כבני אדם. זה מתגלגל הלאה והלאה. לסיפור על הפילוסוף שלא יברח מכוס התרעלה שהוצעה לו במשפט. לשאלה האם להשתמט משירות קרבי, ועד לשאלת העמדות הפוליטיות שאנחנו נוקטים או לא. התרבות האלקטרונית והדיגיטלית, מקדמות לא פעם את רעיון הנוחות. תצביע מה סמס. תתחייב בשלט. המבנה הגופני של בטטת הכורסא המיוחלת משפיעה עמוקות גם על המצב הנפשי שלנו. כמובן.
    דרך אגב, יש עוד כמה ניקים שמשמעים כמסכה. למשל "דוקטור". אקדמאי יכול לומר פחות או יותר מה שהוא רוצה בלי שזה יאמר עליו כלום, כל עוד זה נעשה עם הערות ממוספרות בתחתית. משוררים כותבים שירים שאיש לא יבין מה בעצם הם חווים. עוד ועוד ועוד.
    דרך אגב, תגובה זאת נכתבת ב"קפית" המוסד הירושלמי הידוע, שהקים רשת אלחוטית חינמית להפליא. איש לא יודע מי אני. לא יודע מה כותב….

  3. אאוטינג זה כשמישהו חושף אותך בניגוד לרצונך. אני, לעומת זאת, נחשפתי לאיטי ומרצוני, שלב שלב, כריקוד שבעה צעיפים דיגיטליים.
    האאוץ' שלי התייחס לחיבור שעשית בין זה לבין סקס.
    שיצא לי פה ושם כזה שתיארת, וזה כואב לי בעצמות הזכרון, בין הסחוסים.

פרסם תגובה