מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


עליסה בתחנה המרכזית

כאשר עליסה מצאה את עצמה בתחנה המרכזית לא היו עליה יותר משנים עשר שקלים ועשרים אגורות, אבל רוחה היתה מרוממת.  האיש שהלך מאחוריה עקף אותה כשהוא רוטן משהו, והיא הביטה אליו וחייכה. היה בו משהו מצחיק כמו גם בכל התפאורה שסביבו.  הרציפים המוזרים של התחנה המרכזית נראו לה כשילוב של פח זבל  עם חברת הייטק, ועכשיו זה כל כך מצא חן בעיניה!  היא הלכה לאט לאורך הרציפים, בוחנת את האנשים העומדים בתור, ואת אלו היושבים על הספסל, ואת אלו המרימים את תיקיהם, ואלו המחפשים בכיסיהם, ואלו שמבטם נעוץ והם חושבים והיא רואה אותם עסוקים עסוקים עסוקים במחשבה על משהו. 'תמיד זה משהו שהם חושבים עליו, אף פעם זה לא סתם מחשבות פורחות' היא הבינה. ובאמת היה בעליסה משהו מאוד פתוח אותו בוקר. לא מאויים לא מפוחד ולא עסוק ב'משהו'.  ההמולה היתה בעיצומה. המבנה הענק הגביר את עוצמת הקולות, ערבב אותם והעניק להם נופך של ענני גשם, עמום כהה. עליסה ריחפה בתוך הקולות האלה, כשהיא נושמת אותם, שוקלת אותם ומחייכת לקראתם. שרוחה היתה מרוממת כבר אמרנו.
גם האיש שנחבט בה, לא שינה את מזגה. גם הצעקה הכעוסה שלו ותנועת היד המאיימת לא גרמו לעליסה להיבהל. היא ראתה את האיש מבעד לחיוך הגדול שלה, עצרה לכבודו ואמרה לו בקולה החינני- 'מצטערת דוד'. האיש- שלא ראה את עצמו כדוד ובטח לא של עליסה, כעס עכשיו עוד יותר ואחז בזרועה. 'את מפגרת ?'
'קצת' חייכה עליסה. 'למה אתה כועס ?' 
'את  נתת לי מכה'. 
'תן לי לפצות אותך'.
'איך תפצי אותי ?' האיש עדיין כעס אבל הסקרנות פתחה לו דלת חדשה ומפתיעה. העמידה שלו השתנתה, התערערה.
'תבקש תקבל' אמרה עליסה. 'זאת המדיניות שלנו'.
'מה מותר לי לבקש?', האיש ניסה לשמור על שלווה בקולו אבל בקרקעית של המילים שכנה כבר תשוקה אפלה כמו עשן סמיך וכבד. 'כמעט הכל' אמרה עליסה. 'כמעט הכל'.
'בואי איתי' רטן האיש מבלי להרפות מזרועה של עליסה, ועזב אותה רק כאשר ראה שעליסה רוצה ללכת אחריו, ומה שעוצר אותה היא דווקא היד המתוחה שלו. 'בואי איתי' חזר האיש והתחיל ללכת. עליסה הלכה אחריו. עדיין מחייכת. עוד קצת. עוד קצת. עדיין. 
 
מעל המבנה הענק שכן אותו בוקר ערפיח קל. השמש לא הצליחה לייבש את הלחות הסמיכה שנידב הים. למטה למטה, על הרחוב הסואן הלכו שני אנשים קטנים מאוד- כמעט בלתי ניתנים לזיהוי ממרומי הגג. צורת הליכתו של הראשון אמנם העידה בו שהוא איש- אך בשני או בשניה נראה משהו לא ברור, מין הליכה שהיא גם ריקוד מפוזר דעת, מפנה את עצמו לכל הכיוונים לכל האנשים, גם לאלו שלא היו שם באותו הרגע. כך או אחרת השניים חצו את הכביש בין המכוניות שהמתינו בפקק, חצו את הרשת הקרועה של גדר ההפרעה, והמשיכו לעבר הרחוב הבא.
 
ברוכים הבאים לשכונת הזרים. ברוכים הבאים אל השוק ההומה והססגוני של הפועלים הזרים שלנו. על הרצפה תוכלו לראות את מיטב התוצרת שהסוחרים מוכרים לפועלים בימי חג ומועד. יש שם קומקומים שבורים, מכנסיים שנגנבו מחבלי כביסה, סוודרים שפג תוקפם ועונתם רחוקה מלהגיע וגם גלויות מצחיקות של מקומות שונים בעולם. פועלי כל העולם מסתובבים כשבידיהם בקבוקי בירה והם עסוקים במשהו. 'ממש כמו קודם ' חושבת לעצמה עליסה מבלי שהיא מפסיקה לחייך. היא מביטה גם באיש שלפניה – מחייכת אליו כשהוא מסתובב לבדוק אם היא עדיין שם. היא רואה את הגב המיוזע שלו שנדבק בכמה מקומות אל החולצה. היא רואה את המכנסיים שלו- החגורה שלו הונחה עליו הבוקר בפזיזות, והמכנסיים השמוטות חשפו גוף רחב ושופע. זה היה מצחיק. זה היה מוזר. זה היה מפתיע. הוא ניסה למהר וכשהמרחק ביניהם גדל הוא קרא לה- 'בואי. בואי.' גם זה הצחיק אותה. 'בואי'. 'לאן בואי ? ' הוא פנה ימינה והיא ניסתה להדביק את קצב הליכתו כשהיא מחקה גם את האופן המשעשע שבו הוא הניח את הרגליים על האדמה. אבל בעוד התנועות שלו נועדו לפלס לו  יבשה בין נחלי הזבל,  הצעדים שלה רצו  דווקא להשתעשע ונחתו לכן בתוך הנחלים עצמם כשהיא מתיזה על עצמה מן המים המעופשים הללו.  היא ראתה אותו דואג וחייכה שוב. עכשיו הוא פנה ימינה וימינה לתוך רווח בין שני בתים- והיא שמיהרה אחריו מצאה את עצמה יושבת בתוך חדר מדרגות אפלולי וצונן והוא עליה.
כשעליסה מצאה את עצמה בתחנה המרכזית לא היו עליה יותר משנים עשר שקלים ועשרים אגורות. רוחה היתה טובה עליה וריח זר נשב מתוך גופה. זה הזכיר לה משהו אבל לא היה ברור לה מה. האנשים שסביבה היו עסוקים במשהו. כל אחד עסוק במשהו. אף אחד לא נותן למחשבות שלו לעוף- חשבה עליסה וציחקקה לעצמה.
משהו רטוב היה לה עכשיו  בין הרגליים. היא הושיטה את ידה אל המכנסיים נגעה והרימה את היד להריח. היד אדומה כל כך, הרהרה עליסה לפני שהתמוטטה על רצפת הקומה השניה של התחנה המרכזית החדשה, זאת שמשלבת כל כך יפה בין חברת הייטק לפח זבל, ובין גן העדן לבין פתחו של הגיהנום.

5 תגובות ל - עליסה בתחנה המרכזית

  1. נהניתי מאוד לקרוא! ממש הצלחת לשחזר אצלי את רוח הספר, והסיפור מאוד נוגע ללב.
    אהבתי את הסיום, הכל כך קונטראסטי (אם כי צפוי) – הצלחת לשלב בו באופן מאוד מוצלח את קסם האגדה והטרגדיה של היומיום.
    בחירת מילים יפה ודימויים לא מנותקים, כפי שקורה לרוב.
    יפה בהחלט =)

  2. אהבתי את הסיפור הזה.

    הערה קטנה: משהו במשפט הסיום לא עובד בעיני. דידקטי מדי, כולו, ובמיוחד האזכור של גן עדן-גיהנום כפי שמובא בסופו.

  3. שמח שאהבתם. המשפט האחרון חביב עלי. אולי אני חובב שמאלץ ????
    ולך מגיב א'. שוב תודה, אבל- תסלח לי על הערתי, השם שלך קשה כל כך. קשה לראות אותו. אתה מודע לזה ?

  4. את כתיבתך.
    מצטער.
    עוד סיפור שנראה כמו גיבוב של גניבות רעיוניות ממיטב הסופרים הזוהרים.
    לא מובן בכלל מה יש פה לאהוב.

  5. אגב, רק להבין, זה נראה כמו גיבוב של גניבות רעיוניות או שאלה גניבות ממש? מה הם הרעיונות ? והאמת, מסקרן אותי לדעת גם ממי גנבתי, אתה יודע- שאוכל להחזיר, או לגנוב יותר באלגנט בפעם הבאה ?

פרסם תגובה