מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


דו"ח בוקר

רצף של ימים מבוזבזים בעת האחרונה הביא אותי להבין שלפני כל דבר, כל עבודה, כל טקס או שבועה אני צריך לפתוח את היום בדיווח אמת, לפחות לעצמי. אולי כך- אם אעמוד על הבוקר מול הדוב הגדול, הרעב והמסוכן לא אירא יותר רע. לא אצטרך לבזבז את ימי על בריחות.
 

מה מפריע לי לפתוח את הבוקר ?

חלום הלילה עבר לו. אי שם ליד הר הרצל בירושלים. (מחשבה שניה, סמוך מאוד לישיבה התיכונית שלי) אנחנו ממתינים לאזכרה השבועית לבנם הקטן של חברים (הילד מת רק בחלום)  מסתבר שהוא מת בבית הכנסת כאשר משניות קהתי נפלו עליו מן המדף. בכיתי מרה בחלום, והתאמצתי להרגיע את עצמי לפני שאנחנו פוגשים את משפחתו. כשפגשתי אותם אמרתי להם שהם חייבים לתבוע את בית הכנסת לפיצויים. כאשר התעוררתי חיפשתי עקבות לבכי אבל מצאתי את עצמי די קל.

אחר כך הערתי את הילדים. התקלחתי. הכל היה טוב. די טוב. רק עכשיו, כשאני יושב בבית הקפה מול המחשב אני מגלה מצוקה. אני חש כמו איזה צורך לעשות משהו גדול ובלתי אפשרי: לצרוח, לצעוק, לבכות, להפוך את השלחן. לחבק עוברים ושבים, להתחיל מהפכה, לשיר ולרקוד- עירום (כאילו בלי העירום זה לא יהיה מספיק פרובוקטיבי לרקוד ולשיר כאן באמצע הקופי שופ בעמק רפאים).

האפשרויות כולן פתוחות בפני. אפשר לעשות ספורט- אבל מה זה באמת יתן ? תשישות ? הרפיה מן העומס ?  אפשר לעשן סיגריה אבל הגוף מדבר כנגד במפורש.  "רשימות" היא כנראה האופציה הבריאה ביותר.

פעם חשבתי שסוד המצוקה שלי היא בחוסר היכולת להכיל את המרחק בין האנשים. מין צורך מטורף להתקרב.פעם אחרת נרמז לי שאולי הרצון לחבוק את העולם נובע קודם כל מן הפחד הנורא להיות לבד. בתור ילד שהיה לא פעם בעמדת יחיד אני תוהה מאיפה האימה הזאת.
ואז צער גדול. צער גדול על העולם הזה. צער גדול על הסבל המרחף עתה באוויר העולם כשאנחנו מדברים. כל השקרים והשתיקות, והצער והאכזבות. כל החלומות הגדולים ותנועות הענק הטמונות בנו ואובדות לנצח בתוך מבט מתוחכם ומתנשא.
ועכשיו אחרי קצת כתיבה, קצת גלישה, רצף שיחות עם ספקי שירות וקרובי משפחה אני מרגיש קל יותר. פנוי יותר לעמוד מול העולם. מול צערו ומצוקותיו. מול צערי ומצוקותי.

אני חושב שפתרתי את תחילת הבוקר. אני יודע שזה לא מספיק. בתור מי שלמד להתעלם מעצמו באופן די שיטתי, לא מספיק בסשן על הבוקר. צריך לתדלק את זה כל היום.
אפשר ללכת על מהדורת חדשות אישית מדי שעה. כמו ברדיו. במקום צפצופים היא תפתח בנשימה עמוקה. "בוקר טוב. השעה עשר והרי החדשות מפי אהרן ועיקרן תחילה: אה….הגב טיפה כואב. הלב התכווץ מעט. אני מפחד להכשל בפרוייקט החדש. זה הזמן לנשום שוב. גם אם תכשל זה לא נורא. תחיה. והתחזית…" אלוהים יודע שבמצבי הנוכחי פעם בשעה זה ממש לא מספיק. אולי מבזק חצי רבע ושמינית.
אפשר ללכת על הברכות היהודיות כסוג של תזכורת והזמנה לדו"ח כזה. כל פרי, כל מאכל, כל פיפי, עוצרים לרגע (נושמים) מברכים ומבררים, איפה אני מה אני. מה אני חש, מה אני רוצה. מי עוד איתי בעולם.
נשמע אגוצטנטרי להפחיד. אבל "אם אין אני לי מי לי" לא אני המצאתי. ובאמת שמסתבר שאין דרך אחרת. אין. 

תודה למי שמעודד אותי  לכתוב. תודה למי שנותן לי תמיכה שם, באיזור הגב ועמוד השדרה. תודה (מקרב לב, מוסיפה תכנת הוורד) לבורא עולם שממשיך להאמין בי גם הבוקר ומחכה בסבלנות לרגע שאחייך סוף סוף. ("תאמין לי שאני לא פולני" הוא אומר, "ושהצלב באמת לא היה רעיון שלי". אני כרגיל לא שומע).
בוקר טוב.   חיוך. בוקר טוב.

6 תגובות ל - דו"ח בוקר

  1. כרגיל, הקריאה ברשימה שלך מרגשת .
    בדרך כלל אני מעדיפה רק לקרא אבל אחרי שקראתי את דו"ח בוקר לא יכולתי להתאפק מלכתוב לך ולהודות לך על שהזכרת לי לנשום בזמנים מבולבלים שכאלו.
    הכנות והפתיחות שיש בדו"ח מזכיר שאנחנו לא לבד – ואין נחמה גדולה מזו
    תודה

  2. תודה ! אני באמת חושב שזה שאנחנו ממגנים את הסביבה מתחושות האמת שלנו הוא אבי אבות הבדידות. ההתכחשות וההכחשה מבודדות אותנו.

  3. בענין הצורך לצרוח, לחבוק את העולם, לעשות משהו גדול, ותחושת "העולם בצער" – אולי : " שבחו של הקב"ה עולה מן הגיהנום כפי שהוא עולה מגן-עדן" של הרב קוק. אם אפשר להתקרב לקבלה של האמירה הזו, אולי זה יכול להקל.

  4. אולי היה קל יותר
    אבל בין הדלתות…
    וחוץ מזה, אני לא מסתפק בלהיות שבחו של הקב"ה.
    אני רוצה לשבת לימינו. (הוא מגיע גם לגיהנום מדי פעם ?)

  5. לקח לי זמן להבין למה אני כל-כך אוהבת את הרשימה הזאת, וכשהבנתי רציתי לשתף אותך. הרשימה מלאה סליחה, אהבה, קבלה כלפי עצמך
    וכלפי העולם ואין בה טיפת ניכור, נדיר ונחוץ כל-כך.

פרסם תגובה