מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


רגעים שפלים, רגעים קסומים

עולם בזוי, נתעב, עלוב. אני רוצה להתנתק ממך.

או לפחות לא לסבול כל כך מצרות המוחין, מן הטמטום.
או לפחות לזכות לקצת יותר נחת ושמחה.
או קצת לפגוש אנשים טובים. אנשים שיעשירו אותי וישמחו אותי.
בינתיים כותרות העיתון ממשיכות לעלוב בי. אני מאזין לרדיו אבל רשימת המרואיינים שאני לא מסוגל לשמוע, גדלה והולכת. 
גם אני משקר לפעמים. בעיקר לעצמי. אבל לא בהתלהבות. לא בפריים טיים רדיופוני. לא באלימות כזאת.
גם אני משמיץ לפעמים, אבל בעיקר את עצמי. לא מנבל ככה את הפה בקול ברדיו. רק כאן. בבלוג. בלי להזכיר שמות.
אולי בגלל שעכשיו יחסית טוב לי, אולי בגלל שהשתחרר בי משהו, אולי בגלל שאני נהנה בימים אלו- לא ממשהו אלא מן הקיום עצמו, אולי בגלל זה קשה לי יותר עם כל מה שהייתי כל כך רגיל בו בדרך כלל. כמו עשן סיגריה למי שרק נגמל.
"אין בן-דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או שכולו חייב" (סנהדרין צח.) בוא בן-דוד, בוא. 
 

ובעניין אחר, מרומם נפש דווקא.

הייתי אמש בחתונה שהתרחשה במקום קסום. דיבר שם מישהו. אני לא רוצה לפרט מחמת צנעתם וצניעותם של החוגגים, אבל זה היה רגע שקרע את מסכותיה של ההוויה הרגילה שלנו והאיר פתאום זווית אחרת, לא צפויה בערב שהיה קסום עוד קודם לכן. 
אני רוצה לשתף בלי לחלל. אומר רק שהמציאות שאנו חווים מותאמת בדרך כלל למידותינו. לא שהמציאות באמת מתאימה למידותינו. אנחנו עושים מאמץ גדול ולא תמיד מודע כדי להכניס אותה לספקטרום שאותו אנו מסוגלים לעכל. 

זו האמת. אנחנו רואים רקאת מה שאנחנו מסוגלים להכיל. מה שגדול ממדותינו אנחנו דוחים, או מפרשים בצורה מעוותת, או תופסים איזו שטות ונצמדים אליה. (א- "שמעת מה הוא אמר ?" ב- "המכנסיים שלו מהממים. כמה הוא שילם עליהם ?") 
הנטיה הזאת שלנו דורשת הרחבה ברשימה אחרת. אבל צריך לומר עליה גם משהו  חיובי. התרבות מסננת בעבורינו כל הזמן. מסבירה, מקטלגת, מפרשת ומשנה.  באופן זה היא מגינה עלינו מפני כל ההיבטים המערערים של המציאות. הטקסים שלנו סביב המוות, למשל, נועדו להקל עלינו להתמודד עם עובדה בלתי ניתנת להסבר. כך אנחנו מכניסים את המוות לקונטקסט ברור ומוכר. כך אנחנו שוכחים את היותינו בני תמותה.

אנשים שהמנגנון הזה חלש אצלם, שחווים הכל באופן ישיר יותר ומוגן פחות נתפסים אצלינו לעתים כלא נורמליים או אפילו כחולי הרוח. הם לא למדו להתעלם ממה שצריך. לתעל את רגשותיהם. אנחנו הנורמליים יודעים איך להכניס את כל זה למסגרת מוסברת  רציונלית וחיובית. בגלל זה אנחנו מתפקדים כל כך טוב, (או שלא).
באירוע של אתמול, היה מישהו שהחליט לא לוותר. הוא הרשה לעצמו לצאת מן הטקס אל אמירה חזקה כואבת וחד פעמית. אמירה שפורצת את הכללים אבל מחדירה את הרוח הקרירה של ההוויה. כשהוא סיים מחאו לו כולם כפיים, באופן תרבותי, בעיקר כי לא ידעו מה לעשות.

פגשתי אותו אחר כך, אנחנו לא מכירים, ואמרתי לו "שלום". הוא ענה לי "שלום".

אני רוצה כאן להודות לו מעומק לבי.

בבסיס התרבות שלנו עומד הפחד. הפחד מן המתפרץ. הפחד מן האמת. גם הפחד דורש רשימה. או יותר נכון קטגוריה שלמה, בהיותו המניע הראשון לאופן בו חיים בני אנוש.
 

5 תגובות ל - רגעים שפלים, רגעים קסומים

  1. הפחד שמניע את כל הפעולות שלנו, הוא כל כך חזק וכל כך עמוק שלפעמים אני מגלה שכדי לכתוב דבר אמת אני צריכה להיות כמעט בטראנס.
    והבעיה היא, תשאל את האיש שאמר את האמת שלו שם, שאחרי שאמר אמרת לו שלום, ואת התודה לא אמרת.
    אז אתה אומר אמת, וכולם מוחאים כפיים בנימוס, וכאילו עבר הכל בסדר אבל התחושה החלולה הזו, שאף אחד לא באמת שמע ושסתם נחשפת ו…
    זה נורא.

  2. ספר שלם כתבתי מתוך מצב כזה של טראנס
    ולא, הוא לא פורסם (עדיין ?)
    מה שנורא הוא לא מה שאנחנו לא כותבים ולא אומרים מתוך פחד,
    אלא זה שאנחנו לא חיים.
    ככה לפחות אני חש.

  3. (ונדמה לי שכתבתי את הספר באותו מצב ממש. וגם הוא לא התפרסם (עדיין ?))
    מדי פעם אני קוראת מישהו מדבר על האמת ורוצה להושיט יד ולהגיד – הי, תשמע, גם אני, אבל זה תמיד מסתיים דלוח, חזרה לדלת האמות, לקיפול הכביסה מול הטלוויזיה, לעצב הדק הזה.
    טוב שאתה שם לב. זה תמיד הצעד הראשון.

  4. הוא הזכיר שיאים אנושיים בתקופות טרגיות.
    הוא דיבר בכאב רב. ולעתים התקשה להשלים את דבריו.

פרסם תגובה