מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


פוסט מורטם על הבוקר או – איך הפכתי לפרוייקט

1.                  הבוקר בוקר. היום יום. חד מכרגיל. התרגלתי לבקרים מעורפלים שנוסכים טשטוש על פני היום כולו. לא היום. אני יושב מול החלונות הגדולים בקפה נוקטורנו וכותב. 

2.                  אני מגן על עצמי, ומוכרח עכשיו, בזה הרגע להפסיק. בבת אחת.  לעיניכם. כשאני אצל רופא השיניים, הפחד מן הכאב המפתיע גורם לי, באופן די מגוחך, לתפוס חזק את הידים זו בזו, או לאחוז את הכסא (כאילו אם לא אעשה זאת אני עלול לחבוט ברופא החביב מתוך הגנה עצמית). כשאני בחיים ההגנה שלי מפני הכאב המפתיע ומן הרגש הצורב מרכזת את כל המתח של החיים בכתפיים. אני מרים אותן, מחזיק אותן וכך מעביר אליהן את כל השאלות, הספקות והחרדה. עכשיו, כשאני משחרר את הכתפיים, באופן מיידי המתח הופך לרגש ובא אל הלב, אל חדרי הבטן, אל הגוף. הרגש חי וכשהאצבעות גמישות הן נותנות לו פורקן על המקלדת. הכאב נותן את צורת האותיות. גם במחשב. 

3.                  הייתי עסוק בתקופה האחרונה. היה לי פרוייקט גדול שאיפשר לי לבזבז המון זמן בלי רגשות אשם מיותרים. הפרוייקט הזה (פיתוח סדרה לטלוויזיה) נשא בעוז את הזהות העצמית שלי, כששאלו אותי מה אני עושה אמרתי- מפתח סדרה לטלויזיה. כששאלו אותי מה שלומי היתה התשובה תלויה רק במצבו של הפרוייקט. כשהיה יום טוב והתקדמתי, אמרתי- היום יום טוב. כשנתקעתי אמרתי שהמצב לא פשוט, אבל גם אז היה לי פרוייקט וזה כבר עשה את העולם לברור יותר. הפרוייקט חסך לי את הלבטים הרגילים שלי: מה אני עושה היום ובשביל מה. הוא חסך לי את הלבטים היותר גדולים שלי: מה אני עושה בחיים ובשביל מה-  אני עושה את הפרוייקט. עם הזמן הסתיידתי. במקום לעשות את הפרוייקט, הפרוייקט עשה אותי. אני קורא לפרוייקט נושא הזהות, כי כמו נושא כלים חרוץ מדי, הוא נטל בידיו את הדגל והפך למוליך המערכה. פרוייקט ארור, פרוייקט מבורך. נשמה שלי. 50 עמודי תסריט עלובים ואהובים.

4.                  זה לא קרה סתם. מאז ומתמיד אני מנסה לשכוח את עצמי. יש פער עצום בין מה שאני למה שהייתי רוצה להיות. אני צריך להחליט, או שהסטנדרטים שלי גבוהים מדי, או שאני נמוך מדי. בינתיים אני במצוקה. 

5.                  היתה בעיה באופן שבו ניהלתי את עצמי מול הפרוייקט (למה אני קורא לכתיבה פרוייקט? זאת שערוריה ממש) . בתהליך הפיתוח והכתיבה, ניסיתי לשמור על שלי (האמת האמנותית, הנפש), מול הצורך להשביע את הארי (הגוף המשדר ונציגיו עלי אדמות). האכלתי את עצמי קומץ, וויתרתי בלי סוף לערוץ 2 הפנימי שלי (עריץ מתוק ומושחת). טעות גדולה. בסופו של דבר גם לארי לא נשאר מספיק.  שכחתי שהארי בעצם רוצה לאכול אותי. הייתי צריך להזין את הנפש ואז להתמסר ולתת לארי לטרוף אותי. כנראה שקשה לי רעיון ההתמסרות לאריות- אבל כמו שהנצרות הוכיחה- להיות טרף אמיתי, זאת הדרך הקצרה ביותר להפיכתך לקדוש. 

 6.                  יכול להיות שבכלל הנפש שלי נשארה בחוץ. יכול להיות שמרוב רצון לרצות, נתתי לעצמי בפרוייקט פינות קטנות מאוד. יכול להיות שאני עצמי לא מרוצה באמת. אתמול קראתי בויקיפדיה שאנדי קאופמן המופלא שמר כל חייו על עבודתו הפשוטה כמפנה שולחנות ב Jerry's Famous Deli .  כך הוא שמר על עצמאות. אנדי קאופמן היה מפנה שולחנות צנוע. רק כך יכול היה להעיז באומץ מול הגדולים. הוא תמיד ידע שיוכל לחיות מעבודתו במסעדה אם האמת האמנותית שלו לא תמצא חן בעיני הזאבים שבחוץ ושבפנים. זה נושא לטור נפרד.

7.                  בסוף הגשתי את הפרוייקט. בלי לדווח כאן כלום. חיכיתי חיכיתי וקיבלתי תשובה. התשובה היתה שצריך לחכות לפני שתהיה תשובה של ממש. באותו רגע, כמו הכרכרה של סינדרלה, פג תוקפו של הפרוייקט כנושא הזהות שלי.  בחצות, עם צלצולי הפעמון, חזרו שאלות הקיום הנצחיות וביקשו להעיר אותי. אני המסמורטט, פחות חצי שנה בחיים, מחזיק ביד דלעת. מצאתי מייד פרוייקטים חלופיים (סרט, ספר ומה לא), אבל את אלו יקח המון זמן להניע. רצתי לארון התרופות המטאפורי והשתמשתי בכל משככי הכאב הזמינים לי. בשבוע שעבר הסתבר לי שנמאס לי להיות מורדם ומונשם במצב יציב. עכשיו אני ער. הבוקר. עוד לא נושך. שוב אני צריך להזכיר לעצמי לשחרר את הכתפיים ולהגמיש את האצבעות. עשר פעמים בדקה אני צריך לזכור את זה. איפה האנשים בקונטרול רום שיזכירו לי את זה באזניה ?

8.                   גם את הרשימה הזאת אני כותב קצת ממרחק. הגנה מפני הכאב הבלתי נסבל שאולי טמון כאן. עמכם הסליחה.

9.                  איך מחברים את הגוף לנפש ?  הרמח"ל בספרו המונומנטלי "מסילת ישרים" מדבר על מידת הזריזות. הוא מציע לתת לגוף להיות הכלי האולטימטיבי של הנפש. כזה שיבטא את הנפש ללא חציצה, כמו שהלהבה נענית לנר, באופן מוחלט מדוייק ובלתי אמצעי. כשאני מותח את הכתפיים אני שם חציצה בין הנפש המפוחדת לבין הגוף שאמור להקרין לעולם שקט וביטחון. במקום לנוע ולפעול ממקומי, אני פועל ממקום אחר, שקרי מזוייף. המסכה שולטת בי. לשחרר את הכתפיים שוב

10.             (צריך להבין. כשהפרוייקט לא שם כדי להגן עלי אני עומד בעצמי ללא מתווך מול העולם. אני נזכר בספר של יונג "פסיכולוגיה ודת". הדת מתווכת בין האדם לאל. מיושנת ככל שתהיה היא מאפשרת לאדם להתמודד  עם הכוחות הגדולים של הקיום- הקדושה הטומאה וכל השאר.  אני מבין שזה המקום שהפרוייקט תפס בשבילי לאחרונה. מתווך ארור שלא מסתפק ב4% מן העסקה. הוא רוצה למכור לי את הבית ולגור בתוכו מכאן ולהבא. איפה מבקר המדינה שיושיע ???)

11.             עכשיו אני גם מבין שהפיכת הפרוייקט לנושא הזהות שלי היתה טעות מסוכנת לפרוייקט עצמו. אפשרתי לכלי (הפרוייקט בסופו של דבר הוא כלי לבטא את עצמי) להפוך למטרה. הפרוייקט שהיה צריך להיות מבוקר על ידי, קיבל לידיו את מושכות ראש הממשלה. ממלא המקום, הרכיב לי את רשימת הערכים. הפרוייקט שהיה נתון להשפעות של כוחות שונים (לאו דווקא חיוביים) הפך להיות כאמור נושא הדגל, נושא הזהות. כך לא יכולתי לבקר אותו, לרסן אותו, לנער אותו. "נסגרתי (הוסגרתי) לאדום ביד רעי מדני" אומר מזמור השבת. נתתי לו כוח רב מדי והוא על כן השמין ובעט (בי ? בעצמו ?). במו ידי את מחלפותי קצצתי. מה לי כי אלין. להרוס את עמודי המקדש הפלישתי אין לי כוח. רק לדווח לכם מכאן.

12.             אני זקוק לדיאלוג בכתיבה ובחיים. זאת מסקנה שלא אוכל לפתח ברשימה זאת. דחסתי מספיק. לשחרר את הכתפים להגמיש את האצבעות. יום חדש בפתח.

10 תגובות ל - פוסט מורטם על הבוקר או – איך הפכתי לפרוייקט

  1. החיים מתחילים במקום שנופלות המסכות.
    יום מעורפל, רך, ליפול אליו.
    ולקום. עם שמחה על עצם הקיום.

  2. הרמח"ל כמדומני מתאר ימים מעורפלים מסוג זה, ימי ירידה, כ"ניסיונות" שמזומנים לנו מלמעלה ושנועדו לבחון אותנו, את העצמי שלנו, ואת בטחוננו – בו יתברך אם תרצה או בדרכנו ובאמת הפנימית שלנו.
    הוא, כמו אחרים, מציין גם כי עליה אמיתית אפשרית דווקא ברגעים החשוכים האלה

  3. בעיקר את הכתפיים. :-)

    (מסז' טוב יכול לשחרר את זה, אבל צריך באמת תזכורות עצמיות חוזרות ונשנות.)

    וזו ש, בתור אחת שמוצאת, זוכרת פרויקט אחד?

  4. יוחאי. הערפל הזה מרדים. המבחן הוא- האם אני מוכן להתעורר. האם אני מוכן לראות. בשאלת האמונה אני מוכרח להתעמק. אולי כל הפוסט הזה מדבר בתקופה נטולת אמונה שלי. לו הייתי מאמין לא הייתי שש להטיל את עצמי על פרוייקט.
    איזה מאמצים אנחנו עושים כדי "להסתדר לבד", "בלעדיו".

  5. כשמוכנים להפוך לאשת-לוט (או איש-לוט) ולסוב לאחור, נראים החיים כשרשרת של פרוייקטים, מוצלחים יותר או פחות, טובים/לא טובים, שרירים וקיימים, מצופים, מיוחלים.
    יש ממש רק בלהיות עכשיו, כלומר, להסכים להיות נציב מלח מפעם לפעם. ואז רואים שהמלח שקוף וכל הפרוייקטים תמיד הגיעו אליו, דרכו, נבעו ממנו.

  6. בעיקר התובנה שכאשר הפרויקט מנהל אותך זה הכי רע לפרויקט כיוון שאתה נעלם שם… איזו תובנה מדהימה אחי
    תודה ואני מצטרף לאוה כמדומני שאמרה שהרשימות שלך לא מספיק תדירות…
    אז יאללה תרביץ אחי.
    תודה
    חיבוק

פרסם תגובה