מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


אוי הרב גפני. מה עשית.

        הרב גפני אחז בכח  

        נרתעתי מלכתוב עליו. חששתי מלהתפס כמי שרוקד על הדם ונעשה צדיק מהצגת חולשותיו של האחר. 
        הרב גפני חטא חטא גדול. זה מתקשר ישירות לפוסטים האחרונים שלי. הוא ניצל את הכח לרעה. 
        אני, באופן אישי לחלוטין, לא סומך על עצמי. על כן, קודם כל, אני נמנע מלקחת את הכח (מתוך הנחה שלו רציתי יכולתי לאחוז בו). 
        הכח לא משחית. הכח עצמו, לא פעם, הוא ההשחתה עצמה. 
        האמת היא שאני לא מסוגל לקחת את הכח. יש בי רתיעה, כמעט געל. לעתים אני משתעשע בו, אבל במקביל חוטף מעצמי בחילה ומתרחק. כמו מכור לשעבר, אני יודע טוב מאוד מה הוא מסוגל לעשות לי.

 

מיתוס ההארה- הזמנה לאסון  

   

        על הכח כאמור דיברתי. עתה אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. 
        יש בניו אייג' רעיונות בעלי משמעות רבה עבורי. השתתפתי בכמה סדנאות פה ושם. חלקם עשו בי שינוי של ממש. חלקם העניקו לי חזון, או אולי הצצה למקום בו הייתי ועודני יכול להיות. מקום משוחרר נקי וחזק.  
        הייתי במקומות רחוקים מאוד. על כך אוכל להעיד ממש בפעם אחרת, ובכל זאת תמיד חשתי את עצמי מחובר עדיין אל העולם היהודי אורתודוקסי ממנו באתי. עולם של תחושת מחוייבות אל תרי"ג מצוות. אני אומר תחושת מחוייבות, כי אין מי ששומר את כל התרי"ג, בהגדרה. וכך גם שנסקתי לשמים פתוחים, כל פעם שנתנו לגורו לדבר על חופש, מיד קפצו לי יהודונים קטנים עם פאות וזקן ולבי יצא אחריהם.

למה אני חש את עצמי מחוייב למצוות שמזמן לא הקפדתי לשמור ?

        כי המצוות הן עוגן. עוגן ושפה של מחוייבות. עוגן שמזכיר לך בכל רגע את עובדת היותך אנושי. את היותך נושא בעול. בעל אחריות הלכתית ומוסרית שאינה נפסקת, גם כשאתה רוקד עם מלאכים.  
        יש לא מעט מצוות שראויות לשינוי. שזקוקות לכך. אבל השינוי צריך להיעשות מתוך כבוד עצום למערכת ולקהילה ששומרת עליה. לא כל פסוקי התפילה "נראים לי". "אתה בחרתנו מכל העמים" הוא דוגמא אחת, למרות שיש לי על כך כמה סיפורים והסברים נחמדים למדי. סיפורי יהושע בכיבוש הארץ הן דוגמא שניה.  בשום רגע נתון לא הייתי לוקח חלק במעשי ההרג שלו. מאידך, לא הייתי מעז לחשוב אפילו על הוצאתם של הפסוקים מן התנך. אני מכנה את החלקים הללו, כמוח החייתי שלנו שמונח בבסיסו של המוח האנושי יותר. למחוק משמעו להתעלם מחלק מן ההסטוריה הנפשית והרוחנית שלך. 
        לא הייתי מעז כמובן לבקש לשנות קטעים במחזותיו של ויליאם שקספיר, בגלל שהם לא מתאימים לרוח התקופה. זאת הקלסיקה שקודשה באלפי תיאטראות ברחבי העולם. צריך לדעת לכבד את זה. 
        התנך, התורה, המצוות הן מן קלאסיקה כזאת. קלאסיקה של מחוייבות. של נשיאה בעול.  
        הרב גפני, שכח את האחריות שלו. שכח את היותו בן תמותה, בן אדם, נושא בעול. 
        בחסות עולם הניו אייג' שלו הוא רקם סיפורים על הארה. כך בפוסט האמיץ של כרמל. 
        והנה מה שכל כך מפריע לי בדתות המזרח השונות- המיתוס על ההארה. 
        אחת ההגדרות של הארה היא – היותה שלב אי רברסבילי. נקודה שממנה לא ניתן לסגת. 
        המסורת היהודית שלי לא מכירה בנקודה כזאת. משה שהיה גדול הנביאים, שדיבר עם אלוהים פנים אל פנים, ולא במראה, אפילו הוא חטא ונענש. על צדיק אחד מסופר שרגע לפני מותו אמר "אל תבואני רגל גאווה". שאלו אותו תלמידיו, "עד כאן רבינו ?" גם ברגע כזה של עליית נשמה אתה עלול לחטוא בגאווה ? אמר להם – לבי מושך אותי שאומר קריאת שמע ואצא מן העולם באמירת "ה' אחד" ומיד אני מתמלא גאווה.         לא זוכר מאיפה הסיפור, ולמי הוא מיוחס, ואם הוא אמיתי וכו'. כך או כך המסר שלו די ברור. אין לאדם ביטוח על עצמו, ובשפת ההלכה "אדם מועד לעולם".בניגוד לשור תם, שמעולם לא נגח ועל כן בעליו נושא באחריות מופחתת בגין מעשיו, הרי שאדם בכל רגע עשוי לנגוח, לחטוא ולפול. גם הרב גפני, גם אני. גם ר' עקיבא.  
        ר' עקיבא לעג לעוברי עבירה.  (בתרגום חופשי) יום אחד נדמה לו השטן כאשה בראש הדקל.  ר' עקיבא (שהיה נשוי כזכור לכולנו) עלה אחריה על הדקל. כשהגיע לחצי הדרך תפס אותו השטן ואמר לו, שאלמלא היו מכריזים עליו בשמים, "הזהרו בר' עקיבא ותורתו", היה השטן חותך אותו לחתיכות. (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א). גם ר' עקיבא נפל, ודי בקלות. 
        העובדה שהרב גפני דיבר על עצמו כמואר, אומרת לא מעט. אדם מואר לא יכול לפול. המצוות, הן לו, די מיותרות. מן המקום הזה הנפילה די מתבקשת. כל מה שצריך זה רק לספר לעצמך (ולנשים האומללות התלויות בך) מין סיפור שכזה.

        אני אורתודקס עלוב לגמרי. באמת מקפיד על חלקיות אובססיבית. באמת מתעב את הממסד הרבני בבתי הדין, שמרשה לעצמו להתעלל בנשים. בנותי קראו בתורה, ואני בעוונותי עובר עבירות חמורות בהרבה. ובכל זאת אני מאמין במסגרת. מאמין בשינויים איטיים של המסגרת. גם כשהפרט זוכה לחופש ותנועה, האלטר אגו ההלכתי הזה מקבל אצלי את כל הכבוד האפשרי, למרות שלעתים זה באמת באמת קשה.

האופוזיציה הקדושה

        וכאן הנקודה השניה בה היהדות נכנסת. הטלת הספק. (גפני כתב על זה ספר). העולם היהודי מבוסס על שאלת שאלות. על ויכוח. כל הבדיחות הללו, על שני יהודים שמחזיקים בשלש דעות ובארבעה בתי כנסת, אוחזות במסר עמוק וחשוב. ביהדות תמיד יש אופוזיציה. תמיד יש ביקורת והטלת ספק. אפילו על משה רבינו (גם אם במקרה של מרים זה מסתיים בצרעת).  
        על מרדכי היהודי במגילת אסתר (פרק י' פסוק ג') נאמר "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו" לרב אחיו ולא לכל אחיו. אפילו מרדכי, שהציל את העם היהודי מאסון נורא והפך למשנה למלך פרס הגדול, היה רצוי רק על הרוב. 
        התלמוד הוא דוגמא מרשימה לכך. ויכוחים שאינם נגמרים, והם מלבנים את הנושא, כל נושא עד תום. אין פרות קדושות. אין קולות מן השמים. לכל אחד מותר לשאול מה שהוא רוצה. 

        כשאין ויכוחים, יש הומור יהודי שיחזיר אותך לפרופורציות. דרוייאנוב מספר על הרב שאחרי יום שבו קיבל פתקאות מחסידיו והבטיח ישועות, שאל את השמש שלו, ביותר מקורטוב של שוויץ: "נו- ככה, כמוני, יכולת לעשות ?" ענה לו השמש: "לקבל פתקאות ולהבטיח ישועות, יכולתי בקלות. אבל לעמוד ככה כל היום, להבטיח בלי סוף ולא להגניב לעצמי אפילו חיוך קטן- את זה בחיים לא הייתי מצליח." האם הרב גפני לעג לעצמו מספיק ? נראה לי שלא.
        אני יודע שיש לא מעט מנוולים ברשות התורה. אני מחזיק מעצמי לא פעם ככזה (ודי בצדק). היתרון אז לתורה הוא, שכשאתה מנוול בתוכה, הנורות שם והן מצפצפות. אתה יכול להתעלם מהן בלי שום בעיה, אבל הן שם, והן מצפצפות. 
        רב הונא אמר  (בתלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב) "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו". מיד קפצו חכמים ? . – "הותרה לו ?" אם חוזרים על עבירה פעמיים, היא כבר מותרת ? והסבירו מיד "נעשית לו כהיתר", ממש כמו שביציאה מן המכונית אפשר ללמוד להתעלם מן הצפצופים שמתריעים על האורות הדלוקים ועל החגורות המשוחררות, ואפילו מנורית הדלק אפשר להעלים עין. 
        אבל תמיד יש מי שינסה להזכיר לך ששכחת את האורות דלוקים, (ראו שוב בפוסט של כרמל). וכך בעולם היהדות, תמיד היה מי שיטיל ספק. מול החסידות קמו המתנגדים. את כתבי הרמחל גנזו ושרפו. אפשר היה להתרעם על העוול, אבל כוחות אלו של התנגדות, שלא יכלו לחסידות, חישלו אותה, ולא זמן רב קודם לכן, הצילו את גורל היהדות מכליון שבתאי מזהיר.  

        אני, מסיבות אוטוביוגרפיות, לא מסוגל שלא לעמוד באופוזיציה לאנשים חזקים. גם אם אני לא מעיז להתמרד, הרי שדי בהבהוב קטן של כוח מצידם ואני מתנגד. בשקט, בלי לסכן את עצמי, אבל מחפש את הדלת, או המקל. הייתי בעבר כבר במקום של התלמיד הנרצע ולמדתי את השיעור שלי. 
        מקווה שתלמידיו של גפני, בהם אנשים נפלאים ומצויינים ימצאו דרך לבנות בית מדרש מבוזר ממוקדי כוח שכאלה. שבהם הענווה והמחלוקת היא הבסיס. 
        כמה נורות היה צריך גפני לכבות כשהתעלל בתלמידותיו. מתי הוא כיבה אותן ? איך הוא הרשה לעצמו לרמוס נורות אזהרה, צופרים, תמרורי סכנה, בני אדם ? תלמידות שלו ממש. מה שווים הדיבורים על אהבה קוסמית, כשעל הקרובים אליך ביותר אינך שומר ?
        מה הן נורות האזהרה שדולקות בפני עתה ?

8 תגובות ל - אוי הרב גפני. מה עשית.

  1. שיש לנו כשהוא איננו תמיד היו את היסודות הנכונים לכך וגם הרבה מחלוקת בריאה. אני גם חשה כמוך לגבי המקום האישי שלי של לקבל הצעה לעמוד בעמדת כוח ולחוש את השכרון והאופן שבו אנשים תופסים אותי ולחטוף סחרחורת. לקבוע ולבטל, לא לדעת אם אני עמידה בפני ההשחתה עדיין או חלקית או איך לשמור על עיניים פקוחות. מכירה הרבה מקצוות השבילים שגפני נפל בהם.

  2. "בנותי קראו בתורה, ואני בעוונותי עובר עבירות חמורות בהרבה".

    קריאת נשים בתורה היא לא עבירה. כדאי לך לבקר בבית הכנסת האורתודוכסי "שירה חדשה" בירושלים, שם נשים קוראות בתורה מדי שבת.

  3. הכל. וגם הפירוש שלך ל"ורצוי לרוב אחיו" (אפרופו קריאת נשים, זה הפרק שאני קוראת בדרך כלל במגילה. טוב, תגיד, קל. שלושה פסוקים. אז לא. אני קוראת גם את זה שלפניו.)

    ולענייננו – הדרש נאה, אבל נראה לי שהכוונה פה היא לא לחלק הארי מבין אחיו, אלא לאחיו הרבים. נדמה לי.

  4. כרמל- תודה. מכיר את הקהילה מרחוק מאוד, אבל יש לי תחושה שאם "בית חדש" תשרוד את המשבר, עשוי להיות כאן תיקון מאוד עמוק. קהילה שמסוגלת ללמוד בלי מנוע כריזמטי היא קהילה נקיה יותר ויכולה לטעמי לשמש סמל ודוגמא בעולם הלימוד והרוח.
    מורכרמון, חן חן, אני יודע שקריאת נשים אינה עבירה. במה שכתבתי היה משום ההומור האירוני הדק כלפי העולם האורתודוקסי ממנו אני בא. רוב המשתתפים בתפילה היו אורתודקסים לעילא, וגם מי שנאנח קצת השתתף ברוב שמחה. ולימימה, תודה גם לך. הפירוש על "רוב אחיו" לצערי, אינו שלי. בבלי מגילה טז: רבי יוחנן אומר: "לרוב אחיו ולא לכל אחיו- מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" רש"י על המגילה מוסיף "שפירשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו". (ומה היינו עושים בלי פרוייקט השו"ת על המחשב ?)

  5. הדרשה הזאת נמצאת בתלמוד, מסכת מגילה טז ע"ב: "ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא לכל אחיו. מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין". אמנם פשט הפסוק הוא כמו שכתבת.

    ואהרן, תודה רבה על הפוסט החשוב הזה. אם יש איזה שהוא לקח מהסיפור האומלל הזה (ולדעתי אנחנו חייבים להוציא ממנו לקח אפילו בכח וגם אם לא מתחשק לנו), אז הפוסט שלך נראה לי צעד חשוב בכיוון הנכון.

  6. המשמעות המילולית היא כנראה כמו שקוראת ימימה אבל כמו שכתבת (אהרון) על האופוזיציה היהודית – המדרש/תלמוד, בניגוד לפשט, מרשה לעצמו "להתפרע" עם קצת חתרנות ולתת פירוש אחר.

    אגב, אחד המדרשים החתרניים והיותר מוסתרים הוא על הפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
    המדרש המצוטט יותר אומר "אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם" אבל בירושלמי (הוריות) יש הסבר הפוך בתכלית "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת "ימין ושמאל". שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל"

  7. – פוסט נהדר-ובכלל די הצטמררתי כשקראתי על הרב גפני-הרי מי לא אוהב את הכריזמה הנוטפת ממנו? את החיוך הטוב ?והעיניים המאירות
    טוב- כנראה שכרגע אף אחד- כולל אותי לא מעריך אותו במיוחד-בהחלט נבל ברשות התורה-ובן בליעל ברשות היחיד- אהרן,תודה רבה לך על הפוסט הזה-כל כך אמיתי ופשוט. שלך,שרית

  8. וואו. טוב, אני עוד לא ממש מעכלת את הסיפורים עליו, כי רק לפני יומיים בכלל התחלתי לשמוע. ואני כבשה נלהבת בעדר אני. אהבתי כל מילה ששמעתי ממנו, ותמיד תהיתי האם הוא מבחין *בי* בתוך קהל זה או אחר… זה מאוד מזעזע. זה
    מטומטם. כאילו איפה הוא חי??

    מסכימה עם מה שכתבת לכרמל שאם בית חדש יצליחו להמשיך כקהילה עם מידת העוונה והויכוח, ובלי עמוד האש הגפני – כוחם הפנימי יתחזק ויגדל.

    משפט הסיום שלך: "מה הן נורות האזהרה שדולקות בפני עתה ?" היכה בי בעוצמה רבה. עדיין מכה. כי הדברים, כל דבר קורה עכשיו, ברגע זה. איך נהיה אמיצים, כנים וצנועים מספיק לעצור ולהתבונן? חטא היוהרה רובץ אלי פתח. הנה, גם עכשיו. כמה שאני חכמה פה אצל אהרון פויירשטיין. עכשיו.

    מריה.

    (מה היה עם מרים והצרעת?)

פרסם תגובה