מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


מצעד הגאווה והאמונה שלי.

מצעד הגאווה הקרב ובא חושף קודם כל את מיעוט כתיבתי.

לא יאומן. 9 חודשים או משהו כזה מאז המצעד הקודם. מאז לא כתבתי כאן כמעט כלום. בכלל לא כתבתי הרבה. לא משלמים כאן מספיק כדי שאתגבר על הפחד.

אני מפחד, לא מעט. מפחד לצאת טועה. לצאת שנוא על ידי אנשים שאפילו לא מכירים אותי. מפחד שידפקו אותי אחר כך ובעיקר  שאצטער שכתבתי. מפחד להתחייב לאמיתות שמחר יתבררו כטעות. רואה כל הזמן את כל הצדדים.  את האומללים הישראלים ואת האומללים הערבים. את הטימטום כאן ושם. בעיקר מכיר היטב את הטמטום שלי, וממרום מושבי קשה לי להוקיע את כל שאר המטומטמים.

גם במושחתים קשה לי לעלוב. אני יודע כמה אני זקוק ליָרוק ולמצלצל. כמה אני מאבד את חוט שדרתי כשהוא מונף מול עיני. כמה הישר והטוב נדחה לעומת מימון וחובות. 

אני יודע כמה אני לא יודע, אבל זה לא הופך אותי לחכם יותר. אולי למשותק יותר.

הנה- מצעד הגאווה. ג'אסט קוֹז. הזדמנות להתנפל, אבל הכנסת מעבירה חוק שיאסור את המצעד בירושלים, חוק שאין איך לתאר כמה הוא גרוע, אנטי דמוקראטי ומסוכן. ברגע הראשון העצבים מוציאים אותי מדעתי. תוהה למה עיריית תל אביב אינה מוציאה חוק כנגד, שאוסר על קיום פרובוקציות כמו לבוש חרדי בלב תל אביב. לשניות אני הופך לשונא חרדים נורא, ורגע אחר כך מבין כמה זאת שטות. שהחרדים הם עצמי ובשרי. מוכי פחד בדיוק כמוני. איך שכחתי ?

והנה שלשת המוסקטרים, הליצנים המגוחכים שמקדמים את בחירתם לנשיאות המדינה. נשיא בהגדרה הוא אדם שנישא. שהוּרם. לא שהרים את עצמו. הוא צריך בהכרח להבחר כנגד רצונו. הוא צריך להיות נדחף על ידי אחרים כשהוא מנסה בכח להתחבא מאחורי הכלים. באמת מנסה להתחבא ולא כאותו מוקיון שמסביר שהכריחו אותו. ושלשת המרוממים את עצמם האלה, חדלי האישים, יוצאים מן המליאה בזמן הצבעת החוק הזאת. זורקים את ההומואים לכלבים. מילא פרס וריבלין. אף אחד לא בא בטענות לכלב שעצם תלויה לו מול אפו, על שהוא קופץ ומכרכר. אבל קולט אביטל, שרצה כמועמדת של התרסה. של מועמדות נשית. של תהילתה האבודה של תנועת העבודה. היא לא תבחר, וזאת גם היא יודעת. למה היא לא מראה לפחות קצה של חוט של שדרה ? למה היא לא עומדת ומשמיעה את קול המצפון והדמוקרטיה ?

ואז אני אומר- הנה אמרת את זה. מה הרווחת ? מה טוב עשית ? מה שינית ? כלום.   ומה הייתי עושה אני לו היו מפצירים בי כל היום שאתמנה לנשיא אם רק אשתוק בנושא זה ובאחר ? טוב, להיות נשיא אני לא רוצה, אבל אם היו מציעים לי דיל כזה, השפלה מוסרית תמורת הפקת התסריט הזה שאני עובד עליו, ותולה בו את תקוותי ?
ברור שלא הייתי נעדר מן המשכן. יותר מדי אני מפחד מהחברים שלי, שלא היו סולחים לי על זה. גם אני הייתי לועג לעצמי וגם מעצמי אני מפחד לא מעט. אם איש לא היה יודע, הייתי עלול לבגוד.

אני קורא כאן בשקיקה. האקלקטיקה של הרשת מלהיבה אותי. מזינה אותי בחומרים נדיפים. כאלו שממהרים לצאת ממחזור הדם. פותח טאבים בדפדפן וסוגר מיד אחרֵי. לא תמצאו אותי נוהג בחיי תחת השפעת פוסט. השפעתה של הרשת היא בהסחת הדעת. בחוסר היכולת שלי להתמקם באתר ראשי ולהתמלא ממנו.  בחוסר היכולת לטוות לעצמי משנה סדורה. אני תופר את דעותי טלאים טלאים. הרשת מתאימה לי. patch       אחר patch    .

אני כותב תסריט. כשזה הולך- סבַּבָּה לי. כשאני נתקע לא כדאי לאיש להמצא בקרבתי. אני נוהם על העולם ועל עצמי בחוסר נחת ספוג ביאוש דק. אני זקוק לחדר משלי כך מסתבר- שאוכל להכות בו את הקירות עד שאפול מותש ואוכל להמשיך לכתוב.

גיליתי שניתן לכתוב את התסריט בשני מודים שונים. המוד הטכני נשען על תבניות סיפור, על ניתוחי תסריט וכל אלו. המוד השני הוא מוד האהבה והאמונה. במוד הזה אתה יודע איך זה צריך להיות. אתה מאמין שהסיפור טוב, ושאתה יודע טוב מכולם איך לספר אותו. ואתה רוצה לספר אותו. מאהב את הדמויות שלך. מתקיל אותם ומלטף בו בזמן. נותן להם לגרום לך לבכות ולצחוק.

צריך את שני המודים כך מסתבר. חוסר האמונה התמידי שלי  שולח אותי שוב ושוב אל הטכני, אבל אין בו די. אין בו תשוקה אמיתית, ואין בו את הכֵּיף של הכתיבה.

זהו קוראת יקרה. סיימתי להטיח את הראש במסך שלך. אני מוטל מותש, קצת פחות מיואש. למצעד הגאווה והאמונה שלי לא אצא הערב. אולי מחר.  

 

2 תגובות ל - מצעד הגאווה והאמונה שלי.

  1. אני מסכים שמדינה לא צריכה לחוקק חוק נגד
    מצעד שנוגד את רוח היהדות. אנו לא מדינת
    הלכה וטוב שכך. אני נוקט בעמדה כזו: החרדים
    אינם פרובוקטורים אך אסור שיצרו שינוים הלכתיים
    בחוק. אנשי מצעד הגאווה רשאים לפעול על אף
    היותם פרובוקטורים. אך אשמח אם הקהל, הכולל את
    החכי"ם והתקשורת יבוזו להם באופן אישי על
    הליכה עיוורת אחרי נורמות גלובליות ומוגזמות.

    ואני לא מבין מדוע אינך ראוי לדעתך (או חושש או חרד) לומר את דעותיך
    בכל עניין שהוא. אני בעד לפתוח כאן דיון הגיוני ודעתני.
    לעשות את מה שחלק מנבחרינו נמנעים מלעשות.
    אני מקווה שתקבל את האומץ. כולנו מאויימים מלא מעט כיוונים.

  2. החשש שלי הוא נפשי. פנימי. לא מהפולמוס הקל והגדול אלא מהטרוניות הקטנות.
    החרדים הם פרובוקטורים לא קטנים. חיים מפרובוקציות על הדברים הפחות חשובים. על לא תגנוב, הם שותקים, גם כי הם נגועים בזה לא מעט. על הכאת נשים ועל עיגון נשים ועל כל אלו הם שותקים ואפילו מונעים טיפול בבעיות. ההומואים נאבקים על זכותם לחיות. הדיכוי שהם סובלים מן החברה, הבוז, הלעג, השנאה, המשטמה, כל אלו מחייבים אותם לפעול. מצעד הגאווה הזה הוא זכות וחובה אנושית.
    אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, והמקום שלהם קשה מאוד. חשוב מה היו החרדים חשים לו היו מיעוט קטן והציבור החילוני היה רואה בכל התקהלות שלהם התגרות.

פרסם תגובה