מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


שבתאי שבתאי (4 פרקים מתוך ספר)

 1

מרגרינהטלפון בהול מברגמן. עשית את זה, הוא אומר. המכירות גדלו. הקמפיין שלך הצליח. המשרד מקבל בונוס של עוד מאה אלף. אתה מקבל שלושים. למה ? כי המכירות שלהם בהיסטריה. גם הקול של ברגמן בהיסטריה. הם קונים. בהמוניהם. התנפלות ממש. יש היסטריה של קניות. היסטריה של ייצור. יש אישור להתחיל בשלב ב'. חייבים להצליח. השמים הם הגבול. מחכה לראות אותך מחר. 

2

העולמות כולם עומדים ומחכים. עומדים ושואלים. עומדים וצועקים. שבתאי. שבתאי שבתאי.
הוא מתעורר שטוף זעה. הוא לא יודע מי זה שבתאי ולמה הם צועקים לו.
הוא יודע באיזה שהוא אופן שהם מתכוונים אליו. הוא מבין שהדברים מכוונים אליו, אך הוא יודע שהוא אינו שבתאי. בשום פנים ואופן אינו שבתאי. אך הם רואים בו שבתאי. וגם הוא יודע זאת.

שבתאי שבתאי שבתאי. הוא מתעורר מן החלום והולך ליומו. לא כל כך מהר הולך. לא כל כך הרבה. הוא מגיע עד הסלון הרחב. המורחב. הקירות רחוקים ממנו. נקיים. ברורים. ספת העור קולטת אותו. הוא מתיישב ומדליק את הרדיו, מכוון אל היומן. החדשות מצליחות לטשטש את רושמו של החלום. הוא מאזין לא מאזין לשערוריית הקרקעות, למחלה הקשה שהתגלתה, למריבת הפוליטיקאים המתמשכת. אחרי כרבע שעה הוא מגלה את עצמו יושב ומבטל את זמנו ולכן הוא קם ומתחיל להתארגן.

הוא מאורגן. לקח לו זמן. הוא מכבה את הרדיו בדרכו החוצה. שוב נשמעות הקריאות שבתאי, שבתאי, שבתאי. שבתאי, שבתאי, שבתאי. 
הוא יוצא החוצה, נותן לעצמו לראות מה קורה בחוץ. המראות שוטפים אותו, הגינה המטופחת. הרחוב הפתוח. והוא מגיב עליהם באנחה קלה. יש.   העולם עוד שם, וזה מקל. זה מנחם, זה מרגיע.
הוא בדרכו לעבודה. נכנס למכונית ונוסע.
הוא נוסע.
לאן הוא נוסע?  דומה שהוא יודע. בדרך הזו הוא נוסע מדי יום. אבל הרחובות מלאים. מוקדם מדי לכך. והם מלאים באנשים, לבושים לבן. על ראשיהם טורבנים טורקיים והם צועקים שבתאי שבתאי שבתאי. ושוב, שוב הם קוראים לו, אבל אין זה הוא. הם מביטים בו אבל לא אליו. מי זה שבתאי מי זה מי זה שבתאי ?
שבתאי הוא איש גדול. ללא ספק. שבתאי הוא איש חשוב אם האנשים קוראים לו כך. הם זקוקים לעזרה. הם צועקים. הם מוכרחים לו.
ומה הוא יכול לעשות ?
מי הוא ?
הוא סתם איש . מה איש.  בקושי ילד. בקושי ילד בן שלשים ושלש שנוסע עכשיו הביתה. למה הביתה בעצם ? למה הוא חוזר כלעומת שבא ? מוזר. השעה עדיין לא תשע בבוקר והוא חוזר הביתה. תשע. למה הוא חוזר? הוא לא שבתאי. האנשים הצועקים, אליו הם פונים, אבל טעות בידם. הוא אינו שבתאי, ושבתאי אינו הוא.
הוא חוזר למיטה. מסיר את בגדיו ונכנס עירום אל מתחת לשמיכה. חם עכשיו. חם מדי. הוא מתחיל להזיע. הוא מנסה לשקוע בשינה אבל כבר מאוחר מדי, חם מדי והשמיכה קוראת לו שבתאי שבתאי שבתאי.
צא מעצמך. לאן אתה הולך ? למי אתה קורא ? מה קורה כאן ?
כל העולמות עומדים וצועקים.
הוא נרדם שוב.
 

3

עכשיו הוא רואה שלשלאות ניתקות. כבלי פלדה נמסים. קירות נופלים, נעלמים.
אנשים עומדים בתוך בתיהם, הרהיטים שם, מכשירי הטלוויזיה, מכונות הכביסה- הכל. רק הקירות אינם.
אחר  כך נעלמים  הבגדים  והאנשים נגלים לאט לאט בבגדיהם התחתונים. אחר כך במערומיהם. האנשים אינם זזים, חסרי אונים, הם עומדים ליד השלחנות, מכונות הכביסה והטלפונים. לא טורחים אפילו לכסות את עצמם, רק שפתותיהם מדובבות, שבתאי שבתאי שבתאי.
אחר כך נעלמים גם האיסורים. משהו בהבעתם של האנשים משתנה. משתחרר. הלסתות יורדות למטה. הם ניגשים אחד אל השני לוקחים מה שעיניהם רואות: לחם, תכשיט, אשה או גבר. הם כופים את עצמם אחד על השני לפי כוחם. הם עושים את זה בתשוקה מסויימת אך ללא כל עכבה, תובנה או הקלה. גם אז הם ממשיכים למלמל מלה אחת. שבתאי.
שבתאי מתעורר מהחלום. שקוף מדי. שקוף שקוף שקוף. מי שעושה לו את זה עושה זאת שקוף מדי. שבתאי נושם בכבדות. הוא בודק אם משהו השתנה סביבו. החדר שלו נראה בדיוק כמו שהיה. הוא נופל על המיטה מותש. המצעים רטובים. הזיעה לוחשת לו, "שבתאי זה אתה". היא ודאי מתכוונת למישהו אחר. מי זה שבתאי ? אני לא יודע וגם לא רוצה לדעת מי זה שבתאי.
בחלום השני עולה בו וודאות מפחידה. מרגיעה. עכשיו הוא יודע.
אני באמת שבתאי. אני גואל העולמות, ומחריבם. כל העולמות עומדים בי, ואני מקיימם. עולם נצח. סלע. קשרי תהילה. רחם אלוהים רחם שדי אל. צור בי ותן יד לאל. אל גע בי וצור בי סימן.
אני שבתאי. איש. כל העולמות מתקיימין בי. בין בקומי ובין בשכבי. בין באכלי ובין בצומי.
כל העולמות מתערבבין בי. כל העולמות מתפללין בי. אני שבתאי. אני שבתאי האמיתי.
בכל דרכיך דעהו. בכל מעשיך לומדהו. בצדקתך חייהו. בענותך תמיתהו. אל רפא נא לה. קבל סימנך בקוראיך. קבל תפילתך בשומעיך.

 זה לא יכול להיות. הוא מתעורר וחושב. יש צדדים לכאן ולכאן. מלבישים עליו זהות שגויה. יש סיפורים כאלה. קונספירציה של המערכת. אולי גילה איזה סוד חסוי במיוחד ועכשיו מנסים להיפטר ממנו. מצד שני יש אפשרות שזה באמת הוא. שהוא האיש. שהוא המפתח לכל.  שנים מחפשים את הסדק במציאות. אולי זה מה שהוא גילה. אולי בגלל זה הוא יכול לשנות את הכל.

 אל המטבח. במטבח למעלה מעל הארון- התרופות. הוא מחפש במהירות. רובן פג תוקפן. המון אנטיביוטיקות לא מזוהות. זהו. מטשטש. הוא לוקח בולע. הכדור נתקע לו בגרון. הוא בולע שוב. לא זז. כואב. אינסטינקט של הקאה ואחריו בליעה. הכדור בפנים ובפה נותר טעם חמצמץ. הוא יושב בסלון מחכה להשפעה המרגיעה. וזו באה. הוא לא מרגיש עייף. הוא לא רוצה לישון, והכי חשוב, אף אחד לא קורא לו שבתאי. הוא יוצא מהבית נכנס למכונית ונוסע. אנשים הולכים ברחובות ממש כמדי יום ביומו. מי לעבודה ומי הביתה ויש מי שמהלך לו סתם. גם הוא סתם נוסע. לא לפה לא לשם. נוסע מהר. נוסע לאט. נוסע. נושם לרווחה.

 

4

להיכנס למשרד. להגיד 'שולחן' ? לא. להגיד 'שלום'. שלום לאנשים. היי. הלו. פונים ימינה, קצת שמאלה.  בוקרטוב הכלבסדר. לשבת. עכשיו השולחן. להניח את התיק להביט למעלה. להסתכל ימינה שמאלה. אף אחד לא נועץ מבטים. אפשר לנשום עמוק ולהירגע. הכל בסדר. חולשה. הגוף קצת רועד. העולם מסביב  רגיל כל כך. מה עושים ? נושמים עוד דקה, עוד דקה, עוד דקה. הכל בסדר. הכל יהיה בסדר. כן. משהו נרגע. הכל בסדר.

מרים את הראש. כולם עובדים או מדברים, השד יודע על מה. על השלחן תיקיית קרטון. כן, בטח. המרגרינה שלנו.  שלב ב' בקמפיין. לבנות קונספט. לספר סיפור, דוגמנית- אמא או חתיכה?  להפתיע. צריך להגדיל מכירות בין עוד שנים עשר לעוד ששה עשר אחוזים. מי בצוות, מנסה להיזכר מי בצוות. הם עובדים על זה כבר קרוב לחודש. לנשום. כן זהו.

הוא פותח את התיק החום. ניירות. סרטים. קלטות. המון תמונות. חומר מדעי. מרגרינה.

אלוהים. צריך למכור את המרגרינה הזאת. שנים עשר או ששה עשר. מרגרינה.  צריך לבדוק, יש פגישה היום ? אין פגישה היום ? מתי ? הוא פותח את היומן ומביט עמוק בתוכו. מה התאריך ? יש כאן סימניה. יש עיתון אבל הוא לא של היום. המחשב דולק. יש תאריך. עכשיו נבדוק יש או אין פגישה ? אין או יש ? אחת. באחת בצהריים פגישה. ברגמן. פרמיות. אלוהים.  אין לו מושג. הטלפון מצלצל- להרים או לא ? מי זה יכול להיות ? עדיף להתעלם. מישהי- עדי, נכנסת למשרד מניחה לו ניירות על השלחן. לחתום היא אומרת, אבל כשהוא מביט בה הוא רואה שהיא שקועה בטלפון. אין לו מה לומר לה. אין לה מה לומר לו. הוא מביט בניירות מיואש. ממש לא יודע מה לעשות. סחרחורת תוקפת אותו. הוא רוצה לשכב על הרצפה. לרפות את עצמו ולא להחזיק כלום, אבל הוא יודע שהרפיון הזה, ומגע הגוף שלו ברצפה יעשה בלגן, ולהרבה שקט הוא לא יזכה. לכן הוא נושם עמוק ומביט הכי רחוק שהוא יכול בתוך המשרד. אחר כך הוא קם לאט לאט ובאורח מדוד. לאט לאט. הוא יוצא מהמשרד בהליכה מחושבת. יודע שאם הוא יאבד את מעט הרכוז שיש לו הוא יפול. פשוט יפול. הוא יוצא החוצה. עולה במדרגות, יודע ששם לא יטרידו אותו, ומתיישב. זהו. אפשר לעצום עיניים.

Sorry, comments are closed for this post.