מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


רצח באיקאה !!! (או – על כוחו של סיפור)

חבורת אנשים יצירתיים, מצחיקים ומה לא- החליטה לצלם אופרת סבון בלוקיישן המושלם ביותר- חנות של "איקאה". הם כמובן משתמשים בכל היתרונות של הלוקיישן, ועושים את זה באופן מחתרתי, עם מקרופונים צמודים. בפרק 3 תוכלו לראות איך הם נתפסים באמצע הצילומים.  לוק אנד ליסטן. אחרי זה נמשיך:

 

 מה אפשר לומר על זה ? (חייבים לומר משהו. לא ?)   מה אפשר ללמוד מזה ?

1. יצירתיות. חשיבה מחוץ לקופסא. להסתכל סביבך, ולראות מה יש שם. מה אפשר לעשות כמו שאף אחד לא עשה.  לא לפסול שום אפשרות (ולו המטורפת ביותר) מראש. אתייחס לזה במאמר שיוקדש לנושא הזה עצמו.

2. מדהים איך הסיפור עובד. טוב, זה סיפור מצחיק, פרודיה. אבל בגלל שהיא עושה שימוש בתבנית סיפורית מוכרת לנו, אחרי כמה שניות כל המסגרת נעלמת (כל עוד לא מזכירים לנו). אנחנו מגלים שתוך כדי צפיה, מתוך שנכנסנו לסיפור- לא פעם התעלמנו מכל החריקות שמסביב: מהעובדה שהשחקנים מוקפים בקונים, שהריהוט הוא איקאה (כמו במיטב הסדרות שלהם מליוני צופים) שעל המיטה יש תג מחיר. זה יכול ללמד אותנו על העומק בו יושבת בתוכנו- התבנית הסיפורית.  איך ברגע שמישהו מפעיל את התבנית הסיפורית הזאת- היא משתלטת על התמונה הכללית. אנחנו נכנסים אליה- ממש כמו התמונה של מרי פופינס- ואז למשך חמש דקות במקרה הזה- זהו עולמנו.  

אתה עומד מול קבוצת ילדים מרעישה, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לומר בקול מעט דרמטי- "הוא הלך לאט, בשקט, וחשב שהוא שומע שמישהו הולך מאחוריו". מנסיוני- זה כמעט תמיד עובד. הילדים מתחילים לשאול – מי ? מה ? איפה ?   זהו. הם בסיפור. הם רוצים את התשובות כאן ועכשיו. התפקיד של המספר זה לקחת את הזמן אבל זה לא משנה- הם בתוך התבנית הסיפורית. הם שוכחים שהם רעבים, הם שוכחים שקר להם, שהם תכננו להפריע.  זה התפקיד שלנו בתור מספרי סיפורים, תסריטאים, במאים: להפעיל אצל הקהל שלנו את התבנית הסיפורית. מהרגע שהם בתוכה- הכל יותר קל.

עכשיו השאלה הגדולה היא: איך מכניסים מישהו לתוך סיפור ?

ישנן דרכים רבות. הדרך הקלה מכולן נמצאת בסיפור שאמי נהגה לספר על קרובת משפחה. אותה קשישה מופלגת היתה ידועה בזכות עוגה אחת שלה שעל המתכון שלו שמרה בסודיות. כשקרב יומה האחרון נקבצו בני המשפחה סביב מיטתה ובדחילו ורחימו שאלו אותה לסודו המיוחד של המתכון. "נישט ויניג" היא ענתה. "לא מספיק". כוחה של העוגה שלה נבע מן העובדה שהדודה הכינה תמיד פחות מדי וכך חוק ההיצע והביקוש הפך את העוגה שלה למבוקשת במיוחד. אם נחזור לסיפור- אחד הדברים שאנחנו צמאים אליהם במיוחד הוא: מידע. אם אתה מחסיר מידע- המאזין, צופה, קורא שלך מתחנן שתשלים לו, בדיוק כמו באלף לילה ולילה.  ככל שהמידע שלך נחוץ כדי לענות על שאלה קשה יותר- חשובה יותר- כך הצופה שלך ממתין יותר לתשובה. צבע שיערו של הגיבור לא חשוב עד כדי כך. אבל מדוע הוא מסתובב ברחוב כשסכין בידו, ועל ראשו מצנפת לילה ? זה דורש הסבר כאן ועכשיו.

הסופרנוס. שאלה מן ההתחלה
הסופרנוס. שאלה מן ההתחלה

הסופרנוס מתחילה כך: מאפיונר יושב אצל פסיכולוגית. זה דימוי שמעלה אינספור שאלות: למה ? איך זה יפתר ? האם היא תוכל לעזור לו ? האם יהיה משהו ביניהם ? האם הוא ירצח אותה ? האם הוא יסכים לכללים הנוקשים של טיפול ? האם היא תסכים לטפל ברוצח ? בסדרה אחרת: אנשים נתקעו באי. איך הם יסתדרו ? מי האנשים ? למה הם מתנהגים מוזר כל כך ? מה הם הרעשים היוצאים מן האי ?

טוב. הדוגמה האחרונה היא דוגמה מצוינת למה שקורה למי שמנסה למתוח את החבל הזה יותר מדי. סדרת הטלוויזיה "אבודים" "LOST" היתה בשבילי טיזינג ארוך מדי. שאלות על גבי שאלות על גבי שאלות, ואף תשובה אחת. נמאס לי אחרי 4 פרקים ונטשתי. אמנם היו אי אלו מליוני צופים שלא נטשו ונשארו נאמנים לסדרה- אבל הם באמת לא מבינים. ככה לא עושים סידרה. או שכן.

הצורך שלנו לספר את חיינו הוא טוב אבל יש לו חסרונות לא קטנים. האם ניתן להשיג חופש מן הסיפור? כאן דיון קיומי למיטיבי לכת.

(את הלינק לסרט המצויין שלח יורם שפר)

פרסם תגובה