מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


לשבור את ה5

שברתי שיא עולמי אישי לחלוטין.
בפעם הראשונה בחיי (מאז הצבא לפחות) רצתי 5 קילומטר.
הקצב גם מרשים ביותר (אותי לפחות) קילומטר ב 6.3.
ומה שיותר חשוב- גמרתי את הריצה כשכוחי במותני. סיימתי בריצה מהירה, והנשימות שלי – הייתי רחוק מלאבד אותן.
אני בטטת הכורסה עשיתי את זה. טוב- מסתבר שאני כבר לא כזאת בטטה.
ובכלל בתשעת הימים האחרונים, רצתי או רכבתי 5 פעמים שזה יוצא פחות או יותר פעם ביומים.
הספורט הזה מהווה בשבילי נצחון גדול. ניצחון על האוייב המר ביותר שלי- הפחד.
הפחד לעתים קרובות סמוי מן העין, ולכן לקח לי זמן להבין שאחת הסיבות שבגללן אני ממעט לרוץ היא פחד.

ממה מפחד לאוקואון ? מן המוות- מן הייסורים או מזעם האלים ? אל גרקו.
ממה מפחד לאוקואון ? מן המוות- מן הייסורים או מריצת 5?אל גרקו.
לקח לי זמן להבין שהרגש שאותו אני חש לפני יציאה לאימון הוא פשוט פחד טהור. לא הבנתי את זה כי לכאורה – מה יש לפחד מריצה- זה לא הגיוני, אבל האמת היא שפשוט פחדתי. ממה פחדתי ? קשה לי להגדיר, אני חושב שהפחד הזה יושב אצלי עמוק מאוד- ברמה הבסיסית ביותר של הקיום, זה יכול להיות פחד ממוות, מייסורים, ואולי הקשה מכל- מכישלון- אם לא אצליח לסיים את המשימה שהגדרתי לעצמי.

חברים טובים עודדו אותי, קודם כל אשתי האהובה שקנתה לי אופניים, (הידד) והצליחה לעודד בלי לנדנד. מה שקשה מאוד לבני זוג – היה לה קל וטבעי. השני הוא מתן בני האהוב שיצא איתי לריצות הראשונות שלי וניסה לא לייאש אותי תוך כדי. השלישי הוא  האצן המופלא, רון עופר חברי הטוב- במאי הטרילוגיה "צולם ביום חול", שעליה עוד נרחיב את הדיבור, ויוחאי חברינו המשותף שניסה להוציא אותי לרוץ ומרוב יאוש עבר ללונדון. יש לשבח את רוכב הנעימות איש האופניים משה בן נעים מדרך האופניים שעזר לי לעלות על הגלגלים,  ואחרונה- שנתנה את הפוש האחרון – מיכל פרנקל בבלוג החדש שלה blog2bike
חשוב לי גם להודות לידידתי החדשה, הזמרת שמביאה קול שיש בו הכל- גם גן עדן וגם גהינום- ושבמאמצי הגמילה שלה רצה איתי את כל הדרך, בלי להפסיק- איימי וויינהאוס. זה השיר החביב עלי מכל אם כי הביצוע כאן טוב מעט פחות
.
 
.
בזאת אני פותח קטגוריה חדשה שתתאר את מסעותי, תובנותי ותוצאותי , מהפוסט הבא והלאה- הפוסטים שלה לא יופיע בעמוד הראשי- כי אם רק תחת קטגוריות "רוץ ורכב כדי שמחר לא תמות" או בקיצור" קדימה והלאה".

4 תגובות ל - לשבור את ה5

  1. הגדרה מדוייקת. הפחד. לפני הרבה ריצות הרגשתי אותו, אבל אני לא בטוחה שהוא קיומי, כי לא תמיד הוא מגיע.
    חשבתי תמיד שזו המלחמה בין הגוף לנפש.
    הגוף, שלפעמים קשה לו ורוצה שיעזבו אותו, והרצון שלנו לעשות אעפ"כ. חשבתי תמיד שהפחד משקף את חוסר ההתאמה הזו. את העובדה שאנחנו לא מספיק מקשיבים לגוף.

    אני לא בטוחה שההשערה שלי נכונה. מה דעתך?

    באופניים אגב, אני פחות מרגישה את הפחד הזה מאשר בריצה.
    וגם באימונים לסירוגין (למשל ריצה לאחר מספר ימי אופניים, אבל זה אולי כי אין שם תכנון מראש, ואני פשוט רצה כשהאופניים מפונצ'רים. אין תכנון מראש=אין זמן לפחד).

    ותודה רבה על הקישור. ואני גאה להיות אחת התורמות למפנה :)
    המשך הצלחה (!)

  2. מיכל. מעניין. גם אני מכיר את זה בעיקר בריצה. אולי התחושה של "ידים ריקות", שכתבתי עליה בפוסט הבא קשורה לעניין. גם אצלי זה לא תמיד- אבל לפעמים זה עולה. אצלי זה ממש קשור בתחושה שאולי לא אצליח. שאולי לא אעמוד בזה. אצלי זה בא עמוק מבפנים. אין בזה בכלל ספק.

  3. אבל לא היית חי"רניק?! כזה שרץ בכל זמן ושעה?

    אני מקנא בך. שני מרתונים ועודף חי"ר מנעו ממני את היכולת לרוץ כנראה לעולם, אם אני רוצה להגיע לגיל של אבא שלך ולהיות מסוגל לשבת ולקום לבד.

פרסם תגובה