מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


פרשת השבוע: כדאי להיות אל ?

יעקב עומד למות.
לפני מותו מטריד אותו דבר אחד. למענו יתרפס לפני בנו יוסף. יבקש סליחה על קבורת אמו הרחק מקבר המשפחה. למען הדבר הזה גם ישביע את יוסף באופן החמור ביותר. "אל נא תקברני במצרים".
על שום מה החשש הגדול ? ממה ירא יעקב ?  למדרש רבה יש תשובה:   
האלים משתכשכים בבריכה ואנחנו צופים.

מפני מה בקש יעקב אבינו שלא יקבר במצרים?
שלא יעשו אותו עבודת כוכבים, שכשם שנפרעין מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד, דכתיב (שמות יב): ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. 

יעקב חושש שיעשה לאל. הוא יודע שתרבות מצרים חוטאת, ושסופה להיענש. הוא יודע שאם יעשה לאל- הוא יענש יחד איתה.
מה לזה אלינו ?
התרבות שלנו מייצרת אלים. חמור יותר. היא מייצרת את הרצון להפוך לאל. איך היא עושה את זה ? בכך שהיא ממקדת את עצמה באותם אלו שהפכו לאלים. סובבת סביבם. מעניקה להם כוחות חברתיים אדירים. 
זה מתחיל בטלוויזיה, בתכניות הריאליטי. ב"אח הגדול" זה כמובן בולט ביותר. האנשים שם לא באמת נדרשים לעשות משהו. לא נדרשים להצטיין בדבר, ועל שום זה הסיבה להפיכתם לאל היא הסתמית והמופשטת ביותר. הם אלים מעצם העובדה שהם נבחרו על ידי כהני הטלוויזיה. מעצם העובדה שאנו עוקבים אחריהם בהמונינו (אנחנו לא, וגם אתם לא, אבל מי כן ? מאות אלפים כן ואולי יותר). כל שהאלים זקוקים לו הוא- תמיכתם הסמלית של ההמונים, המנותקים מיכולת לתקשר איתם, ובאפשרותם רק להקריב מנחות סמס זולות. מנחות אלה נספרות במאות אלפים.  לאחד מן ההמון אין דרך ליצור רושם אמיתי בחיי האל לעתיד, רק להצטרף לרבבות מעריצים ולשלוח.  התשוקה להפוך לאל נובעת מן העובדה שאפשר. כל אחד ואחת (גם נשיא המדינה וגם הנשיא לשעבר) יכולים לשלוח טופס להפקת התכנית ולבקש להצטרף. כל אחד יכול אבל רק מעטים יזכו. לאלו שיזכו מצפה הערצת הנתינים ותהילת עולם (גם אם תפוג בקרוב). גם אני אגב זכיתי לתהילה כזאת כאן. (צריך להמתין בסבלנות עד שהדף יטען).

זה ממשיך באלוהים האחרים- העשירים. כתבי הקודש שלהם הם העיתונים הכלכליים, כמו שכתב על זה יפה חנוך מרמרי בעין השביעית.  עיתונות זו, במקום להסביר את הכלכלה לקורא הפשוט והנבוך, יוצרת אמונה חדשה. היא מתמקדת בעשירים. היא מספרת לנו על היאכטות שהם קונים, על הרגלי העבודה שלהם ומה לא, וגם מלמדת אותנו מה לעשות כדי לטפס על האולימפוס. נכון שכאן קשה יותר לאדם להפוך לעשיר ועל כן לאל, אבל היופי בשיטה הזאת הוא שכל שקל שתרוויח, או לחלופין כל מוצר צריכה שתקנה יעשיר את חייך במשהו מאותו אבק כוכבים נכסף. רבי נחמן (שלא זכה לקרוא ב"דה מרקר") הקדיש לזה קטע בספורו "מעשה בבעל תפילה" והוא מספר על אנשים שהעניקו חשיבות זה לזה על פי עושרם:

עַד שֶׁהִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם גַּם כֵּן אֱלקוּת
שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רִבּוּי מָמוֹן הַרְבֵּה כָּךְ וְכָךְ אֲלָפִים וּרְבָבוֹת כְּפִי מַה שֶּׁקָּצְבוּ עַל זֶה
הוּא יִהְיֶה אֱלוֹקַ 

מה שוכחים האנשים ? שלהיות אל זה מקצוע מסוכן. מסוכן מאוד.

אל אחד התרסק. מתי זה יקרה לשני ?

אלים נופלים. מתרסקים. הם תלויים באמונת בני האדם, וכשזו חדלה מלבוא הם עשויים לתקוף בחמת זעם, הם עלולים לשקוע לתהומות של יאוש. כאשר האמונה עולה על שרטון, פסליהם יגדעו בראש חוצות, שפמיהם יקוצצו בחמת זעם. (גם אחר כך עוד יהיה מי שיאמין- הנה אנשים עולים לרגל לקברו של דודו טופז). בעת מלחמה, ישמשו האלים מטרה אף למטוסי נוסעים. אבל זה לא מעניין את ההמונים. ההמונים רוצים להפוך לאלים.
אם פעם רצה האדם להיות ראוי בעיני האל, היום רוצים האנשים שבני האדם ירצו בהם לאלים. אם פעם הקדיש אדם את חייו למעשה מבורך, היום הוא מבקש את הפשטתו- את המעמד האלוהי. ויעקב לא רוצה בכל זה. הוא לא רוצה שיסגדו לו, הוא לא רוצה שיתפללו אליו. הוא רוצה להקבר עם אבותיו. 

כדאי גם לעיין בספרו של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות". פרנקל טען שאדם זקוק למשמעות הגדולה מחייו. ערך שלמענו יחיה. אדם שהופך את עצמו לאל יוצר בעצם צפצוף חזק של פידבק. הערך שחייו תלויים בו הם הוא עצמו. תחושת ריקנות היא תוצר לוואי, ועל כן הצורך העצום בחומרים משככי חרדה או סתם סמים, בדורינו. 

ישנו עוד היבט אחד המקשר בין תופעת האלילות, לחיינו כאן.

האידאלים הנעלים ביותר הפכו לשיטת דיכוי

אנו חיים בחברה פוסט מודרנית. את המודרנה איפיינה תשוקה למצוא תורה אחת, מבנה אחד, שיוכל להסביר את העולם, ולתת לנו דרך חיים ברורה.  כך חיפש העולם תשובה במרקסיזם, בפסיכואנליזה, בהומניזם ובלאומיות. כל אלו גרמו או שלא מנעו את השואות הגדולות של המאה הקודמת.
הפוסט מודרניזם אכן נולד שם, מתוך הטראומה, ועל כן כל התורות האלה  המתיימרות לתת פשר לקיום  – נתפסות בדורינו כסכנה גדולה. הלאומיות יצרה מלחמות, ההומניזם האקזיסטנציאלי, היה עיוור לשלילת זכויות אדם ואפילו לשואה. המרקסיזם הוביל להרג המונים, והפסיכואנליזה לא עמדה מול יצריו הקשים והגלובליים של האדם- ובו בזמן יצרה את מלחמותיה הפנימיות, מתוך חוסר נכונות לקבל את המורכבות האפשרית של האדם או של תורות היכולות להסביר אותו.
גם במצרים היתה אמונה באל אחד. אל מצרי כפייתי מאוד. הנה כך מתאבלים המצרים על יעקב

וַיִּפּל יוֹסֵף, עַל-פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק לוֹ.  וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרופְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרופְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל.   וַיִּמְלְאוּ-לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים; וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם, שִׁבְעִים יוֹם.   וַיַּעַבְרוּ, יְמֵי בְכִיתוֹ… 

יוסף בוכה על אביו באופן ספונטאני. הוא נופל על פני אביו ובוכה. אבל המצרים בוכים גם- וכמה ? שבעים יום ! הביטוי "ימי בכיתו" מרמז על כך שהיתה זאת הוראה מגבוה. המצרים היו צריכים לבכות. כך דרש האל או מי מכוהניו הכפייתיים. 

הפוסט מודרניסט הוא אדם שחש על עצמו את מחירה הנורא של האמונה האחת, ושאחרי משבר אמונה כזה לא רוצה יותר לשים את כל מניותיו על אל אחד. הוא מעדיף לפזר את הסיכונים. הוא יאמין קצת בזה, וגם מזה לא יניח את דתו. כך אנחנו מוצאים לא מעט יהודים דתיים שבין התפילות לאל גם עובדים את הכסף (ולעתים תוך כדי ממש), ולא מעט חילונים העובדים את הגוף, אבל גם הולכים לסדנאות רוח. רופאים היום יכולים להאמין גם בהומיאותפתיה מבלי שיחשבו למטורפים, והפסיכולוגים מאמינים גם בתרופות, לפחות חלקם. ואכן רובינו כאלה. השאלה "אתה אדם מאמין?" או "במה אתה מאמין?"  אינן טריביאליות. האמונה היא מהלך לא פשוט, דבר הדורש זיקוק עבודה ותשומת לב. 

כפי שכתבתי לא פעם אנחנו פוסט טראומטיים, ובכך יכולים לא מעט להזדהות עם יעקב. ואכן, המיוחד באיש זה הוא שבניגוד להוריו, הוא לא מעביר את הירושה הרוחנית לבן אחד. הוא מעביר את הירושה לחבורה שלמה. חבורה מגוונת מאוד. כל שבט זוכה לנבואה הנמצאת ב"פרשה"- פסקה נפרדת. כל אחד מהם מתברר כבעל כוח שונה. כבעל יכולות שונות, כבעל תכונות אופי אחרות. יעקב אם כך "מגוון את השקעותיו בעתיד". אבל הוא לא בונה עם של אלים שונים, אלא פסיפס אנושי מרהיב. הוא פותר בכך את הרצון לריבוי. את החשש מכפיה של סגנון אחד. הוא יוצר עם של אנשים שכולם ישראל- יודעים לשרות עם אלוהים. ומי שיודע לשרות עם אלוהים- יודע כמובן להאבק בחבירו. זהו עם פלורליסטי שמחליף את הכפייתיות המודרנית בריבוי דרכים לעבוד את הבורא. כל אחד יאבק עם האל בדרכו הוא. כל אחד מהם יזכה לברכה אחרת של האל, וילך בעתיד שונה.  ריבוי הדעות חשוב הוא, כל עוד הוא מודע לחלקיות שלו, ולעובדה שהוא גוון אחד בתמונה כוללת. יכול אדם לבחור לו שבט, דרך, צד, ובלבד שיוכל לאמר בסוף חייו (וגם במהלכם) את המשפט "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד".  אמנם אנחנו רבים, ורבים בלי סוף, אבל כולנו – אל אחד בראנו, אב אחד לכולנו, וכל אחד עושה (או ראוי שיעשה) כמיטב דרכו לעובדו.

9 תגובות ל - פרשת השבוע: כדאי להיות אל ?

  1. הדברים היפים שכתבת העלט אצלי מחשבות טורדניות.
    על חינוך, ומודלים לחיקוי, ואם פעם ביכו את יעקב או יוסף, וחסרונם הורגש והיה פרעה אשר לא ידע את יוסף, מה יש לנו?
    מה המודלים לחיקוי? את מי ביכנו, ומה יצא לנו מזה? דור של נוער נרות שלא זוכר על מה הוא בכה ומה קרה אז ובכלל.

    ובעיקר
    איך אנחנו, סליחה,
    איך אני יכולה לשנות את זה.

  2. איך את יכולה לשנות את זה ?
    גם את חדורה בתודעה משיחית כמוני ?
    לא יודע אם זה משהו שבכוחנו לשנות ממש.
    כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעבוד פחות אלילים. מאוד קשה. גם לעבוד פחות את עצמנו :)
    אולי יצא מזה משהו. ישנה במעט את המאזן….

  3. מי שיכול להתקומם- מצויין. גם גאולתם של ישראל התחילה בזעקה. לפני כן אלוהים לא זוכר אותם. אני בעד כל התקוממות שהיא. כל אחד בדרכו. מי שיכול לרסס על פרסומות- יבורך. מי שיכול לפוצץ מסיבת עיתונאים של ערוץ הבידור מובטח לו עולם הבא. מי שלא יכול מוזמן לכתוב פוסט. אני אבל באמת חושב שהגאולה מתחילה גם מכך שאנחנו כפרטים מצליחים להיגמל מעט מן הצורך הזה.
    אבל אם יש לך הצעה קונקרטית- אשמח מאוד לשמוע !!!!!

  4. "ריבוי הדעות חשוב הוא, כל עוד הוא מודע לחלקיות שלו, ולעובדה שהוא גוון אחד בתמונה כוללת. יכול אדם לבחור לו שבט, דרך, צד, ובלבד שיוכל לאמר בסוף חייו (וגם במהלכם) את המשפט "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". אמנם אנחנו רבים, ורבים בלי סוף, אבל כולנו – אל אחד בראנו, אב אחד לכולנו, וכל אחד עושה (או ראוי שיעשה) כמיטב דרכו לעובדו."

    אהבתי איך סיימת את המאמר, בהחלט נראה לי שזה כך. השאלה היא איך עושים זאת…
    כלומר איך אני מביט באחי, בן שבט אחר – (חרדי, תל-אביבי, אפריקאי) ומצליח לראות את הנקודה האחת שכולנו הולכים אליה, ולא את המרחק שדרכינו השונות יוצרות.
    כלומר, אם כל דרך מובילה בסוף לאמת, (אם אכן זה כך, מה שאני מאוד מקווה.) אז איך אני רואה את האמת שמסתתרת בתוך כל דרך ולא את התפיסה השונה והפירוד שנוכח בין השבטים?

    שנלך עם האל ונזכה להקרא ישראל..

    • כאשר אנשים נפגשים זה עם זה על נושא מפריד- כמעט תמיד כל אחד מהם יאבק על השמעת דעתו. מעט מאוד ינסו להשקיע את מיטב זמנם בלהקשיב לדברי השני. להבין אותם, ולא כדי להפריך ולא כדי לסתור, ולא כדי למצוא את המקום שבו אפשר להכנס ב- אבל- לעומת זאת- וכו'. אני חושב שהסוד הוא קודם כל תשומת לב לקיומו ששל האחר, לקיומו בזכות, לדעותיו, מחשבותיו, רגשותיו. לעניין עמוק בו. להבנה שהדרך בה בחרנו מתאימה מאוד לנו, לא בטוח שהיא מאוד מתאימה לזולתנו. אני חושב שאלה צעדים ראשונים ראויים בהחלט.

פרסם תגובה