מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


פרשת שבוע: על אבדן דרך ומציאת שם

כי אבי ואמי עזבוני: הנזל וגרטל

רגע לפני שצוללים לתוך הצרה, לתוך העבדות, לתוך הקושי, רגע לפני, מספרת לנו התורה מה היו שמות היורדים מצרימה. לא מי הם היו, אלא את שמותם.

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.    
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. 
יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן. 
דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. 

זה יכול להתפס כפרט טריביאלי (שהרי ידענו אותו קודם וניתן היה להשמיט אותו בעריכה), אבל זה באמת לא, השם מתפקד כאן כתרופה לפני המכה, כקצה חוט למי שנכנס ללבירינט , או כפרורי הלחם של עמי ותמי. השם הוא קצה החוט לישועה.

המציאות יכולה להיות מאוד מבלבלת. מי לא מכיר זאת. יצאת למשימה ועכשיו אינך זוכר מה היא. היה לך יעוד, אך הוא חמק. היתה תכנית מצויינת אבל היא השתבשה. אתה מוצא את עצמך בעורף האוייב, לא דובר את שפתו, ההורים שהתחילו את המסע אולי כבר מתו, ואתה בדיסאוריינטציה, אולי אפילו בורטיגו. לא יודע על מי ועל מה לסמוך. קל מאוד להכנס למצבים האלה, של אבדן דרך.

אצל ר' נחמן זה מופיע בסיפור מעשה בבת מלך.  ה"לא טוב" חוטף את בת המלך. המשנה למלך יוצא במסע חיפושים אחריה. הוא מוצא אותה והיא מסבירה לו איך יגאל אותה. הוא צריך לשבת במקום אחד ולהתגעגע אליה משך שנה שלימה. בסוף השנה עליו להתענות בצום יום אחד ואז יוכל לקחתה. המשנה יושב במקום אחד ומתגעגע אליה משך שנה שלמה ואחר כך צם, ומיד לפני שהוא לוקח אותה הוא רואה עץ תפוחים, הוא לוקח תפוח ונוגס בו

וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה, וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד,וְהָיָה הַמְשָׁרֵת של המשנה למלך מְנַעֵר אוֹתוֹ כדי להעיר אותו, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל. אַחַר כָּךְ הֵקִיץ המשנה למלך מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל את הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם ? וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה, הַיְנוּ הַמְשָׁרֵת סִפֵּר למשנה לַמֶּלֶךְ את הַמַּעֲשֶׂה, וְאָמַר לוֹ:  שֶׁאַתָּה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד זֶה כַּמָּה שָׁנִים, וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס מֵהַפֵּרוֹת, וְהָיָה מְצַעֵר את עַצְמוֹ מְאד.

כשהאדמה עצמה רועדת- במה תאחז ?

התרדמה, או התעיה, יכולים לקרות בכל רגע בכל זמן ובכל רובד. לא פעם נראה שזה בדיוק מה שהעולם רוצה לעשות לנו במכוון. כך מי שהולך לסופרמרקט ללא רשימה, או מי שנכנס לאינטרנט לבדוק משהו קטן, עלול למצוא את עצמו עושה משהו אחר ממה שתכנן. אתה יכול להתחיל עבודה כדי לפרנס את המשפחה, ולבסוף לשכוח את המשפחה לטובת העבודה. כל דרך טומנת בחובה אובדן דרך אפשרי, בטח בעידן בו כל פרסומת מנסה להחדיר בך רצון, תפיסת עולם, ודרך חיים.

תחום היצירה קרוב לליבי. לא פעם קרה לי שכשיצאתי לדרך היה לי כיוון. ידעתי מה היצירה רוצה לומר, איך היא אמורה להיראות. גם אם לא היה לי מתווה כתוב, היתה לי תחושה ברורה מאוד מה אמור להיות שם.  אבל אז, בעומק תהליכי היצירה, כוחות שונים מושכים אותך לכיוונים שונים. הדמויות רוצות ללכת לכיוון אחד, קורא אחד שלך רצה כיוון שני, וקורא שלישי המליץ דווקא על רביעי. ככל שאתה אובד דרך יותר, כך אתה מקשיב יותר לעצות שלהם, שוכח יותר את הסיבה שבגללה יצאת למסע הזה.

סטודנטים לקולנוע נדרשים לעבור ועדה אחר ועדה כדי לאשר את התסריט שלהם. בוועדה יושבים אנשים רציניים, חלקם עשו לא מעט, חלקם היו רוצים לעשות לא מעט, הם שופעים רצון טוב ועצות כרימון. לתת עצות, אגב, זה קל מאוד. יש לך מבט מבחוץ ללא כל אחריות ואתה יכול לירות כל חץ שנקלע לדרכך. הסטודנט, איש בתחילת דרכו, רק מחכה לעצות האלה. לעתים ברגע הזה מתרחש חטא. חבר הוועדה ממליץ על איזה כיוון, הסטודנט המחפש עזרה, מבטל את עצמו מול הסמכות היושבת מולו, זונח לא פעם את ליבת היצירה שלו לטובת עצות של זר. שלשה חדשים אחר כך הוא מוצא את עצמו תקוע בתוך יצירה של מישהו אחר, ללא אינטואיציות, ללא רצון, ללא דרך. 

הדבר קורה כמובן גם לאמנים מנוסים יותר. וגם לאנשים שחייהם היא יצירתם. החיים מבלבלים מאוד, עמוסי דרישות ותמרורים. עוד ועוד דמויות מצטרפות לחייך, מטלות חדשות, אפשרויות חדשות, מהר מאוד אתה מוצא את עצמך חי את החיים של מישהו אחר. רק שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמר בעצמי – כתב שרעבי לצנעני. דווקא האוהבים שלנו עשויים להסיט אותנו ביתר קלות מהדרך.

כשאני חושב על יצירות אמנות העוסקות בכך אני נזכר משום מה ביצירות יפניות. יצירותיו של מורקאמי:  "קורות הציפור המכנית", כמו גם "ארץ פלאות קשוחה", או "קפקא על החוף", עוסקות באנשים שאיבדו את דרכם. יצירת הקולנוע המופלאה והקשה "המסע המופלא" של היאו מיאזאקי מתארת מצב כזה.מעניין שלפי אחד המדרשים עבודת הפרך של בני ישראל לא היתה בהכרח קשה פיזית אלא שפרעה נתן "עבודת גברים לנשים ועבודת נשים לגברים". מה שהוא עשה שם היה בעיקר יצירת דיסאוריינציה. אובדן דרך ובלבול.

.

אם נחזור לשֵם- לשמירה על השֵם- במדרש מופיעה הטענה כי אחת הסיבות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים היתה "שלא שינו את שמם". (פסיקתא דרב כהנא פסקא יא אות ו):
מהו כוחו של השם ? למה כל כך חשוב לשמור עליו?

השם הוא הכיוון שקיבלת בהתחלה. לא תמיד הכיוון הזה נכון. לעתים רבות הוא דורש כיוון מחדש, או כיוון עדין. אבל זה היה המסלול המקורי. אתה יכול ליצור מסלול מקביל או שונה, אפילו מנוגד, אבל כזה שמתייחס לשם. הייתרון בכך הוא שאם תאבד את הדרך, אם תזכור את שמך- תוכל למצוא  ממנו את הדרך שלך- גם אם היתה הפוכה לשם או סתם שונה ממנו.
בסידורים ישנים היתה סגולה מיוחדת לאדם שמבקש לא לשכוח את שמו לפני המיתה – יאמר לפני סיום תפילת העמידה פסוק המתחיל ומסתיים באותיות שמו. כך שמי אהרן מתחיל באות אלף ומסתיים באות נון זיכה אותי בפסוק "אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן".

אם נשתמש במטפורה מן העולם הדיגיטלי- השם יכול לתפקד כ ג'יפי אס במקרה הקל, או ככפתור ה reset  במקרה החמור. כך או כך, כל עוד אנחנו במצרים, או בין המצרים, או בסתם עבודת פרך, אנחנו צריכים לזכור שהסכנה הגדולה ביותר הצפונה לנו במקום כזה, היא אבדן השם או הדרך. מסע מופלא הביתה. דרך צלחה.

.

5 תגובות ל - פרשת שבוע: על אבדן דרך ומציאת שם

  1. אהרן יקר,
    ניגנת בנשמתי עם הפוסט המופלא הזה.
    בדיוק היום אני הולכת להחזיר את השם הישן שלי לתעודת זהות.
    לפני 7 שנים בערך החלפתי את שם המשפחה שלי לשם נעוריה של אימי.
    עכשיו אני מוסיפה חזרה את השם משפחה של אבי, כי ברי לי שכל זמן
    שאברח מעצמי, מעברי, לא אוכל להתקדם ולהגשים את היצירה שלי.
    על זה נאמר – "דע מאיפה באת ולאן אתה הולך"
    ושוב, תודה אהרן, שבכל מאמר כזה שלך, אתה מקרב אותי אל עצמי יותר.
    תבורך :)

  2. אהרון אחי אתה כותב נהדר.
    אני קורא ומתחבר.קורא ונזכר.
    מפרגן לך על רוחב היריעה האינטלקטואלי ומרגיש את דמעות היצירה מתחת לעור של כל משפט שלך.
    כיף להתבלבל איתך בעולם שמגדיר סדרים מחדש ובכוח.
    אתה יודע שהיתי הולך איתך לאיבוד כל יום מחדש בין כל הגלריות של אירופה ומרווה את נשמתינו בסוריאליזם של דאלי.ליד איזו פיאצה רומית בפירנצה.עם איזו גבינה שוויצרית ותפילת פרנקפורט על מיין.
    אני חש שכל גבולות האישיות שלי מותקפות כל יום על ידי האינטרנט.בשבילי זו חוויה מושכת ממכרת מאתגרת ומרחיבה,נפתחתי ונכנעתי התמרדתי והתמסרתי ובסוף אני חוזר אל החיוך של ילדי אל השקט העמוק של השבת אל התרת כל הנדרים החיבורים והקישורים ונמרח על איזה צור משלו אכלנו במנגינה ישנה .

    כשאני מתעורר משינת השבת הדרך אל ההבדלה סלולה לי ואז מגיע יום ראשון והכל מתערבב כמו קפה הפוך של בוקר…
    באמצע יום עבודה …מתגעגע

  3. איתן היקר
    זה עולם חדש. the new frontier
    והוא מערער אותנו, לרע ולטוב. מזמין אותנו לדרכים חדשות ולאופנים חדשים להתבונן בעולם הישן שלנו.
    ברוך הבא בצל קורתי

פרסם תגובה