מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


פרשת השבוע: ערל שפתיים.net

 

  משה חרד מאוד מפני הדיבור עם פרעה.    

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.    

זאת לא סתם חרדה. הביטוי "ערל שפתים" הוא ביטוי טעון, המכוון הישר אלינו- כאן באינטרנט. 
הזוהר אומר על פרשתינו כאן:   

משה – קול, והדיבור שהוא המלה שלו היה בגלות…
נסתלק ממנו הקול והמלה הייתה ערלה בלי קול…
כשבא משה, בא הקול, ומשה היה קול בלא מילה…
(רעיא מהימנא- תרגום הסולם- פרשת וארא)   

הזוהר מדבר עלינו. יש כאן שני מצבים. הראשון הוא קול בלי מלה-  יש לנו משהו לומר- אולי משהו חשוב- אבל אין לנו את המלה הנכונה שתשקף את מה שרצינו לומר במלואו. 
המצב השני – מלה בלי קול:  אין לנו מה לומר, אבל יש לנו מילים, ואנחנו משתמשים בהם.
ואני מציע מצב שלישי. יש קול, ויש מלה, אבל ביניהן נתק תהומי.   

יש משהו שאנחנו רוצים לומר. מאוד מאוד רוצים לומר, אבל אולי איננו יודעים מהו, או איך לבטא אותו.  באותו הזמן יש לנו מילים, ואנחנו משתמשים בהן ומשתמשים ומשתמשים, ובלי שום קשר למה שרצינו לומר. בחיינו, אנחנו מוקפים באמצעי תקשורת, משלמים על השימוש בהם לא מעט, ומבלים בתוכם שעות רבות מיומינו. המדיה מקיפה אותנו כל הזמן, ולא ירחק היום, ונוכל לקבל מיטה משוכללת בחינם, אם רק נסכים להאזין לפרסומות תוך כדי שינה. גם אמצעי הביטוי שלנו השתכללו. בין רגע אנחנו כותבים, מדפיסים, מצלמים ומפיצים את דברינו לכל מקום בעולם ובקיצור – המילים כאן.   

מן הצד השני גם הלב במצוקה. המצב המודרני והפוסט מודרני לא הקלו עלינו. אולי רבים מאיתנו מתפרנסים בקלות יחסית לדורות קודמים, אולם על עושר יחסי זה אנחנו משלמים מן הבחינה הנפשית. הרבה מאוד מן המוסדות שאיפשרו לנו פעם תמיכה והקלה כבר אינם. המשפחה המורחבת, הקהילה, הדת, נוכחים הרבה פחות בעולמנו מבעבר מה שגורם לאדם להיות הרבה יותר בודד מאי פעם- ועל כן הרצון שלו לביטוי ולתקשורת רק הולך וגובר. גם הקול כאן.   

ואנחנו תקועים עמוק בתוך המצב השלישי. יש לנו כל כך הרבה מה לומר, מה ללחוש מה לצעוק ומה לצרוח וכל כך הרבה אמצעים לומר אותם, ובתווך יש נתק נורא. הנה אנוכי ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה. ובנתק הזה שבין עולם הקול לעולם הדיבור אנחנו חיים את חיינו.  

אין יוצר שלא מכיר את המצב הזה שבין לבין. הוא בא לידי ביטוי ברגעים האלו מול הדף הריק, או המסמך החלק- מה שבא לכם. הוא גם התהום הפעורה כאשר אתה קורא את מה שכתבת כבר, ויודע בינך לבינך שאולי זה נקרא נהדר, ואולי תזכה על זה למחמאות, אבל האמת היא שבין הכתב ללב יש קלאץ'.  יש יוצרים שכדי להרוויח את החיבור הזה משתמשים בסמים. אני כתבתי ספר שלם בהקלדה בעינים עצומות. מדי כמה דפים הייתי מציץ כדי לוודא שהאצבעות הונחו במקום הנכון. נתתי לטקסט להכתב כמה שיותר קל. את הרעיון לתסריט שאני עובד עליו כבר כמה שנים קבלתי בחלום. את שאר העבודה עשיתי באופן מסודר מאוד, אולי מסודר מדי, ואז פגעתי בו נמרצות בנסיונות תיקון חוזרים ונשנים- מה שקוראים היום תרבות הדראפטים. ואני ערל שפתים, ואיך יקראוני בקרן ?  

הטכנולוגיה מביאה את עורלת השפתיים לשיאים חדשים. האשם כמובן אינו בה. היא מספקת לנו כלים. הבעיה היא שאנחנו לא בודקים איזה מן הכלים טוב למה. השפעת הפורמט עצומה. יהונתן, שבנה לי את האתר הזה חי בסיוטים שאפנה אליו שוב ואבקש ממנו לשנות ב3 עשיריות הנקודה את גודל הפונט, אבל מה אעשה- המראה של האתר חשוב לי לתהליך הקריאה. צורת האות היא חלק מן הכתב, וכאן אני מדבר על ניואנסים, בדרך כלל החטאים שלנו גדולים הרבה יותר. כבר נקלעתי בעל כורחי לכמה מריבות סמס- וכוונתי לאותם אירועים – אי הבנות, שנבעו מכך שהתקשורת שקדמה להם עברה בסמסים ועוותה על ידם (ואני לא כולל כאן את כל המקרים בהם שלחתי את הסמס לאדם הלא נכון). באותו אופן, חלק גדול מהמדיה באינטרנט ניזון ומתפרנס מן הצורך העצום שלנו לבטא את עצמנו, כשהוא נותן לנו את התחושה שאמרנו את שלנו, אבל זאת מבלי שהוא נותן לנו באמת את המרחב הנכון לבטא את עצמנו. וכך אנחנו מעבירים את חיינו בפטפוט ארוך, במקום לומר דבר אחד ברור וחזק- ואז אולי לשתוק קצת. "המדיום הוא המסר" אמר מרשל מקלוהאן (הייתי חייב להזכיר את זה). הוא (מקלוהאן) סיים את חייו בשנה של אילמות, ואנחנו חיים את כל חיינו, מפיצים מילים שלא קשורים למה שבאמת היינו רוצים לומר לו רק יכולנו.   

הזוהר שם מציע את התיקון לדיבור של משה:     

וכך הלך עד שקרבו אל הר סיני ונתינה תורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדבור
ואז דיבר דבר, זה שנאמר: וידבר אלוקים את כל הדברים האלה,
 ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי.    

ומה יהיה התיקון שלנו ?

10 תגובות ל - פרשת השבוע: ערל שפתיים.net

  1. הממ, כנראה שאני אחד מהדינוזאורים האחרונים פה –
    אין לי טלפון נייד. לא יודעת להפעיל אותם, ובאי מייל אני
    משתמשת בדרך כלל כדי לכתוב מכתבים ארוכים,
    בדיוק כפי שכתבתי על נייר המכתבים בזמנו…
    לא ממהרת לשום מקום. רוב שנות היום אני בשתיקה.
    אבל זו לא חכמה – אני לא ליד אנשים…
    תיקון? את הדגם הזה אי אפשר לתקן, אבל יש לנו דגם
    חדש חינם אם תתחייב ל36 חודשים…

  2. אין לך סלולרי אבל את יודעת איך מדברים שם במכירות :)
    לא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה, אמר אחד החכמים. לפעמים אני מצטער שאני מדבר כל כך הרבה.

  3. אהרון,

    אל תצטער.. המילים שלך, למרות הכל, מדוייקות. נהירות. מגיעות.
    הנתק הזה.. כאשר הוא תוצר של טכנולוגיה ומדיום, עדיין לא מאד נורא. בעיניי.
    שאפשר לבחור מינונים ומידות. אפילו אם יש סלולרי, אפילו אם מנהלים בלוג.. :)
    (לקח לי זמן, אבל מצאתי את האיזון. שם. בתווך הזה.)

    בעיניי, הנתק של משה ושלנו, הנתק הבלתי פתיר כמעט, הוא בין החוויה הפנימית כהוויתה
    לבין מה שהראש שלנו מוכן לתפוס ממנה, ועוד יותר מכך, מה שמוכן-מסוגל להעביר החוצה.

    המילים שבאות בקלות מדיי לחלקנו, בעיקר לכותבים ולנוטים לדקדוקי עניות, דווקא
    מתוך הרצון לחדד ולדייק באמת.. הן במקרים מסויימים חרב פיפיות. שכן בעת החוויה עצמה
    אנו מיד מתרגמים אותה למילים, כאשר אמצעי הבעה אחרים, בלתי-אמצעיים – נעלמים-נאלמים מאיתנו.

    ישנה תקשורת שלמה, נטולת מילה.. רואים אותה לעיתים בין זוג מאוהב בתחילת הדרך לדוגמא.
    תקשורת של מבטים, הבעות, מחוות — תקשורת מבטאת רגש. ללא דיבור של קול ומילה.
    מי שהמילים באות לו בקלות, גם את הרגש הוא מתרגם, להבדיל מפשוט, חווה ומביע.

    המילים, הקול, הדיבור הוא ברכה גדולה כל כך – נותן את היכולת להבין אדם אחר באמת,
    להיות מובן על ידו באמת. להעביר רעיונות. מחשבות. תובנות. עולם עשיר לחלוק.

    אלא שאותו דיבור מבורך מיועד לתחום הוויה מסויים ונדמה לי ש"התקלה" מתחילה
    בערבוב התחומין.

    והנה הייתי בטוחה שאסתפק ב-3 שורות ובמקום זאת, מצאתי עצמי שוטחת הגיגיי.
    הרבה בשביל עצמי, אני מודה — :) — להבהיר לעצמי את נצנוץ המחשבה שהדלקת
    במילותיך. וגם, כדי ללמוד. ממך. להמשיך את השיחה שהתחלת בפוסט.. כי מעניין לי לדבר איתך.

    חודש מלא שפע.
    מבורך.

  4. רק על עצמי לספר ידעתי.

    תקופה ארוכה היה לי בן זוג כבד שמיעה. ואני מדברת מהר, חסרת סבלנות בולעת מילים. והרבה מהקשר היה אלקטרוני, סמסים, ג'ימייל צ'אט, והטכנולוגיה הקלה על התקשורת, עד למצב האבסורדי – היה לנו יותר קל לתקשר כך מאשר באופן ישיר.
    ומאז מחשבות יש לי על הטכנולוגיה, והייצוגים שהאימיילים, הבלוגים הטוייטר והפייסבוק מסייעים בבנייתם, והמרחק בינים לבין האנשים עצמם.

    פסל ומסכה?

  5. ים סוף. כתבת את כל מה שהשמטתי מהפוסט. מן הראוי בפעם הזאת להחליף את הפוסט בתגובה. מסכים עם מה שכתבת. מעורר מחשבה.
    שלומית. אני חדש בפייסבוק- כל החברים. זה נהיה חבר של זה וזה נהיה חבר של זה. האם זאת לא הזניה של המלה חבר ? קשור ל- נשמע הגיוני. חבר של ? כמה נכתב שם, כמה פעולות נעשות שם, וכמה מעט בעצם נעשה.

  6. זה בדיוק העניין.

    פעם לכל אדם היו חמישה חברים, היום חבר וחצי. ופייסבוק מבלבל אותנו. מרחיק קרובים מחד ומאידך אני יודעת מה קורה אצל חצאי זרים.
    ועדיין הבדידות מורגשת.
    האם אני מכירה אותם? האם אני חברה שלהם?
    לא.

    אני קוראת שמישהו עצוב, אני לא מרימה טלפון, מקסימום שולחת סמיילי. לא חברה. רק פייסבוקית.

    ולכן אני יוצרת קשר עם קוראיי הקבועים ומנסה להכיר אותם, ולהעביר את הקשר לרמה אישית, כי אחרת זו מציצנות, או משהו מהסוג הזה, אולי פחות חריף.

  7. ים סוף,
    זו הרי למידה, להיות בכאן ועכשיו, לא לברוח אל דברי ההבל.
    לדידי היצירה היא תוצר לוואי של החיים עצמם, של החוויה ואינה העיקר כלל וכלל, היא הפסולת התודעתית שיש להפטר ממנה שלא תפריע להמשך החוויה והשינוי. זו אכן חרב פיפיות במקום שבו אנו נסחפים אל המקום שבו הדיבור הוא העיקר, ולא העשייה, ולא האהבה, אלא האגו שרוכב באותו הרגע על המילים כאילו היו מרכבת אש הגיהנום.

  8. מעניין וויספר.
    בשבילי רגעי היצירה הם מיטב ההוויה. דווקא לא האגו, אלא המקום בו אני יכול להיות שלם באופן קסום ביותר.
    אני מסכים שגם החיים צריכים לזכות בכמה שיותר שלמות. בכמה שיותר כאן ועכשיו, ובכל זאת- ביצירה אפשר להגיע למקומות אחרים. אולי כל אחד מאיתנו למה שחסר לו כרגע. אני היצירה- ואת החיים ?

  9. האמת היא שדווקא עכשיו אני שבעת מפגשים אחרי שבוע מחוץ לבית ומפגשים עם המון אנשים ומעט מאוד זמן עם עצמי. ההתייחסות שלי אל האגו היא במקום של הדו שיח עם האחר. כמובן שהכתיבה בשבילי היא חוויה אקסטטית. ויש בה חווית שלמות שלי עם עצמי. וכן, אני משערת שאתה נמצא בין אנשים רוב זמנך, בעוד אני מסוגלת להכיל מפגשים עם אנשים במשורה. האופן שבו המערכת שלי קולטת גירויים הוא כל כך תובעני ואינטנסיבי ומציף, שאני חייבת לשמור על עצמי שלא אתמוטט. מכאן באה ההתייחסות ליצירה כאל פסולת תודעתית – אחרת הגוף שלי פשוט קורס מעומס ייתר של נתונים.
    המימרה כי כל אדם הוא עולם ומלואו אינה אימרת כנף אלא האופן שבו אני אכן חווה בני אדם. היצירה היא הדרך שלי להשתחרר, להתאזן, להתרוקן, וגם את זה היה עליי ללמוד בדרך הקשה, משום שבעבר הייתי משולה לגפרור והיצירה הייתה שורפת אותי ומשאירה ממני רק רמץ קר.
    (דרך אגב, אני משערת שהמילה שרצית לכתוב היא כמה במשפט – אולי כל אחד איתנו למה שחסר לו כרגע.)

  10. לחישה.. כמה הולם כאן. הלא כך אהרון?

    יש בלחישה מן אמצע. להגיד.. אבל במתינות, בשקט – לאפשר את הברירה לשומע,
    "לתפוס" את המילה או לתת לה לעבור.

    היצירה.
    איכשהו, דווקא בתוכה.. משום שאלו מילים שביני לביני (לאחר שלמדתי להתעלם לחלוטין מהקורא העתידי)
    קורה לי פעמים רבות בירור עד תום של עניין כזה או אחר, הבנה לעומקי העומקים – חיבור הנתק.
    יש ותת-המודע עומד חוצץ ביני ובין הרגש המשתולל מתחת לפני השטח
    ולכתיבה יש ערוץ ישיר שצולל עד שם ושולה פנינים מחבר את החוטים.

    פיתגורס אמר ש"השתיקה, היא כשרון הדיבור הפנימי".
    אני מניחה שבעיניי הכתיבה היא תיעוד השתיקה הזו.
    למען לא אשכח.. ואולי אפילו אגלה בקריאה "מן החוץ" מה שלא השגחתי בו מלכתחילה.

    הדיבור עם האחר מכניס אלמנט "זר".
    אלמנט של "מה הוא יחשוב" האם יקבל/ידחה? יבין?
    אלמנט של ה-ה-ש-פ-ע-ה של הדיבור שלי. על האחר ואז בהיזון חוזר עליי.
    עבודה זרה. כשאנו מתרכזים רק בעצמנו, בהקשר זה, יש איכות טהורה של התבוננות אמיתית.
    התקרבות לפנימיותינו ולעיתים כמו שהלחישה אמרה.. אפילו התעלות "אקסטטיות".

    ואהרון.. התגובה שלך עשתה לי הרבה חם בלב,
    יש משהו, ב"הסתנכרנות המחשבות" בהבנה וההסכמה
    שמשמחים אותי. – תודה.

פרסם תגובה