מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


למה כדאי לומר את שירת הים כל יום ? פרשת השבוע:בשלח

יציאת מצרים על חומת ברלין

אני עובר לכתיבה מעט קצרה יותר על פרשת השבוע. לפחות מנסה.

שירת הים נחשבת לרגע של שיא- שיא של אמונה ופואטיקה.

אבל אם נתבונן בשירה– (מי שרוצה לראות איך זה נראה בספר התורה שירד לתחתית הפוסט) העם עומד ומריע לאלוהים שעשה מעשים מדהימים, נקם בפרעה ובמצרים האכזריים, ולנו אין לנו ברירה אלא לשאול: מה הביג דיל ? מה אלוהים בסך הכל עשה ? קרע את הים ? הטביע את המצרים ? זה אלוהים. כמו ספילברג הוא יכול לעשות הכל. אז מה הסיפור ?

התשובה הפשוטה אומרת שבשביל בני ישראל המצרים הם כמו גואל רצון לנשותיו, וכמו מנהל סניף הבנק לנתיניו:  המחסום הגדול ביותר שהם יכולים לדמיין. הם המיצר. הקירות הקשים ביותר. עובדות החיים הנוראות והמוצקות ביותר. בני ישראל רואים את הלא יאמן קורה לעיניהם ממש: החומות נופלות. מי שלא חווה חומות לא יבין.  הנה הסרט המצויין "להתראות לנין", מתאר את הסכנה האיומה שיכולה נפילת החומות להוות למי שלבו חלש מעט. כשזה קורה בני ישראל לא יכולים שלא לרקוד ולשיר. לכן אולי גם מחיאות הכפים של צופים בסרט ממזרים חסרי כבוד– כאשר מתרחשת נקמה שובת לב בנאצים ובעוזריהם (ולשם כך כדאי להציץ בפוסט של יולי כהן ובתגובות אצלה). על כן אולי השירה לא מביעה את גדולתו של אלוהים, כמו שהיא צועקת את חדוותו של האדם שרואה את האוייב הקשה ביותר שלו נופל אפיים מול כוח חזק יותר. 

רעידת האדמה בהאיטי החריבה את חייהם של מליוני אנשים. אנשים שחוו רעידת אדמה מספרים שאחר רעידת האדמה קשה מאוד לבטוח בכלום. אם האדמה- אמנו היציבה רועדת- מה לא ירעד ? חורבן האימפריה המצרית היה מן רעידת אדמה כזאת. הדבר שנראה יציב מכל קרס ונעלם. אבל במה זה רלבנטי לנו-  לעולמנו ? אלוהים שלנו, כאן היום,  לא טורח להטביע את צרינו בים. הוא לא שרף את הנאצים בקולנוע (ולכן אני ישבתי בסרט ורוחי עגומה עלי. לא יכולתי לשכוח ולו לרגע את האמת הנוראה שהתרחשה באמת). ולהבדיל, הוא גם לא מסייע לנו עם האוברדראפט. נכון הוא מחזיר את נשמתנו לגופנו כל בוקר, ומאפשר לנו להתפנות בשירותים כשצריך. על כך מגיעות לו כל התודות. (סבי הרופא רפאל גוגנהיים עליו השלום אמר שברכת "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים" היא הברכה החשובה ביותר). עם כל זה- את הים אלוהים הפסיק לקרוע.

ייתכן שהמסר ששירת הים מנסה להעביר לנו על פני כמה אלפי שנים טובות הוא שעד כמה שקשה להאמין:  הכוחות שאתה עומד מולם וכנגדם, חזקים ואיתנים ועשויים לתמיד, אינם באמת חזקים כמו שהם נראים. ודע לך –  יש משהו מעבר. יש עולם מעבר לחומות. יש טוב מעבר לרע. גם אם הטוב אינו מופיע דע לך שהוא לא פחות חזק מכל האלילים. הוא יכול להרעיד את כל החומות. יש בכוחו לגאול אותך.

החומות מופיעים אצלינו בדמות חיצונית של חשבון בנק, אך גם לא פעם בדמותם של חומות פנימיות. פחדים, מחויבויות, איסורים, ולעתים מבנה נפשנו או האופן שבו אנו תופסים את עצמו ואת העולם. שירת הים נועדה גם מול אלה. אם מצרים קרסה אין חומה שעמידה מפני קריסה. הבעיה היא לא פעם שהחומות האלה כלל לא נתפסים אצלינו כחומות. הם נראים לנו כקצה האמיתי של היקום, כחוק הטבע. ממש כמו בימים הקדומים, אנחנו לא מעיזים לחשוב מה קורה מעבר לדיסק השטוח של הארץ, זה המונח על שלשה פילים העומדים על צב. זאת המשמעות של "יאוש שלא מדעת" התייאשנו ממשהו מבלי לדעת שהוא אפילו אבד לנו.

השיעור הזה נשמע טריביאלי, אך אלוהים עדי, אני צריך ללמוד אותו יומיום. מי שנושא עיניו למרחוק לא מתקשה לראות חומות מולו. שירת הים כל יום אינה גוזמה, היא הכרח.

אגב- העובדה שעם שלם פרץ בשיר נחשבת אצלי כנס הגדול באמת. היהודים אומרים תודה- זה הרי לגמרי לא רגיל. אם היו רבנים שביקשו לבטל את אמירת ההלל ביום העצמאות בגלל עקירתם של היהודים מגוש קטיף, פלא שעם ישראל לא מצא על מה להתלונן בקריעת הים, (הם מתלוננים מיד אחר כך, לא לדאוג). ולמרות שהעם באמת התאחד סביב כוחו של אלוהים- אלוהים יודע שלא די בכך. כל עוד העם מצפה שאלוהיו יוציא אותו ממצרים, ויקרע לו את הים, הדרך רק בראשיתה. עם שרגיל שאלוהיו נלחם לו הוא עם שהחליף שעבוד בשעבוד.  העם אמנם יודע שכוחותיו הגדולים ביותר של הרוע ניתנים לערעור, שיש מקום לתקווה, אבל זאת תקווה תלותית. קריעת הים היא רק תחילת הדרך. אלוהים מוכרח להוציא את בני ישראל למסע של 40 שנה במדבר, שיאלץ את בני ישראל להתבגר וללמוד להלחם על נפשם.

אנחנו לא אוהבים את ספר יהושע. הוא מלא אלימות ורצח עממים. אמנם האיליאדה והאודיסיאה על חרבותיהם כידוניהם והמעיים השפוכים בהם, הם מיטב תרבות יוון, אבל איכשהו אנחנו לא באמת מתגאים בחלק הזה של ההיסטוריה שלנו. היה מי שהציע להסיר את הספר הזה מן התנך, ואני עם כמה שאני ביקורתי כלפי אלימות אומר שלעתים הציפיה שאלוהים ילחם לנו ויהרוג בשונאינו בעייתית הרבה יותר. וכך גם בחיים. חבלי הלידה וההתפתחות דורשים לעתים עזרה מבחוץ, אך התהליך לא יכול להסתיים כאן. על האדם להאמין שגורלו יכול להשתנות, ולהבין את האחריות הנגזרת מכך.

לא מעט דתיים וחילוניים (מה זה?) חושבים שההפך של אמונה היא כפירה. ואני אומר היאוש הוא ההפך האמיתי של האמונה. בזעקתם הראשונית של בני ישראל במצרים, הונח הצעד הראשון, השירה היא הצעד השני: על הצעדים הבאים בהמשך.

הערות.
1. יש לציין שהאיליאדה לא באמת משבחת את המלחמות, להפך הומרוס לא מסתיר את בקורתו כלפי האלים על כך שהם מעודדים שפיכות דמים זאת. מצד שני- אודיסווס, ללא שום היסוס- תולה את השפחות ששכבו עם המחזרים של אשתו, ולא מפסיק להיות גיבור הספר. בקיצור- יחסית אליו יהושע היה שמאל קיצוני.
 2. ראיתי את האיליאידה בהוצאתה החדשה והתחלתי למשש בעצבנות את כרטיס הפלסטיק (להחליף שעבוד בשעבוד),  אם כי אני חייב להודות שאני אוהב מאוד את תרגומו של שאול טשרניחובסקי קשישא. אולי יום יבוא ואקרא קצת בתרגום החדש ואשתף אתכם בחוויותי.

שירת הים, ככה זה נקרא

3 תגובות ל - למה כדאי לומר את שירת הים כל יום ? פרשת השבוע:בשלח

  1. הרבה אופטימיות מצאתי פה, אופטימיות במובן העמוק של המילה.

    מסכים לגמרי לגבי ממזרים חסרי כבוד. משהו זול היה שם. לא כל דבר יכול להיהפך למרכיב בסלט המרהיב והאידיוטי של טרנטינו. מה שלגמרי לא נכון לגבי 'החיים יפים' – שם אהבת האדם הייתה במרכז, ולא השום-כלום.

    החומה האמתית הייתה ללמוד את שירת הים בעל פה בכיתה ו'.

    רון.

  2. הפסוק האהוב עלי משירת הים הוא :
    אמר
    אויב
    ארדוף
    אשיג
    אחלק

    בהתחלה – כיתה ו', והלחץ העצום ללמוד את השירה בעל פה, חשבתי שזה בגלל המוזיקליות של שבר הפסוק הזה,
    והיום אני מוצאת בזה עומק נוסף – האויב שבנו רוצה לצבור עוד ועוד ואינו מסוגל להנות מהדבר הפשוט היחיד.

    תודה אהרן. פנים חדשות נגלו לי.

  3. רון – לטרנטינו נראה שלא באמת אכפת. האם יכול להיות שכל סרטי האקשן הם סוג של פוסט טראומה לשואה ? במקום להתמודד עם מה שקרה נפנטז על רצח וקירקוף.
    שלומית.
    אמר
    אויב
    אכתוב
    עוד
    פוסט

    מסכים. מסכים לחלוטין.

השאר תגובה ל שלומית בטל תגובה