מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


כאן אלוהים. שמור מרחק. פרשת השבוע: יתרו

פרשת יתרו עוסקת כמעט כולה בנושא אחד מרכזי  המרחק הרצוי בין האל לאדם.

איך תרגיש אם ההר הזה יעמוד לך מעל הראש ? צלם: דוד רובינגר

זה מתחיל ביתרו  אבי אשת משה  כהן מדין שרואה את משה קורס תחת משא הוראת העם את חוקי האל. הוא מלמד את משה את עקרון האצלת הסמכויות. מין מערכת הירארכית שבקצה אחד שלה משה  והאלוהים, ושמתפצלת משם לסוכנים, ולסוכני משנה, וסוכני משנה משנה עד לאזרח הקטן שנמצא בקצה השני. כשזה עובד טוב  אפשר להשוות את זה למערכת תעלות, המעבירה את זרימת השפע מן המקור  הנהר הגדול, ועד לברזי המים העדינים של האזרחים. כשזה עובד רע זה מזכיר לנו את המשפט של קפקא. מערכת בירוקרטית של כללים צווים ופקידים, שבה מטרת החוק, מהותו השורשית, נשכחה ואבדה מלב.  משה מאמץ את העצה אל לבו, אבל בסוף הפרשיה הוא שולח את יתרו לביתו. למה ?

הפרשה ממשיכה אל ההכנות לעשרת הדברות. בני ישראל צריכים להכין את עצמם בסדרה של טקסים והכנות. האלוהים חושש מפני רצונם של בני ישראל לפרוץ אל ההר כדי לראות את האלוהים, והוא דורש ממשה להרחיק את בני ישראל ולהגביל אותם. האנרגיות האלה, מהן חושש האל דומות בימינו למה שמתרחש בהופעות רוק מוצלחות במיוחד (עוד יש כאלה ? או שגם האיצטדיונים הגדולים נפלו קרבן לפייסבוק? ). הקהל מבקש לחזות במו עיניו ב"אלילי הרוק" ודורס את עצמו למוות. חוויית אבדן השליטה החושית, "וכל העם רואים את הקולות", אני לא חושב שהיה מדיום שהתקרב לזה כמו קונצרטי הרוק הגדולים המלווים בפלחן הסמים של שנות השישים. האם זה מה שהם בעצם רצו שם ? לראות את האל ? אם כן, אפשר להבין למה זה לא הצליח.

משם עשרת הדברות עצמם, שמתחילים בקול גדול עם "אני ה' אלוהיך", ומסתיימים במערכת תקנות בין בני אדם. כל הדברות נאמרות בקולו של האל, וכך מוטבע המסר כי מה שקורה בין אדם לחברו הוא עניינו של האלוהים. אולי עיקר עניינו. קול האלוהים הוא כמובן קול גדול, ועל כן טענו חזל שאלוהים הרים את הר סיני והניח אותו מעל ראשם של בני ישראל, ואיים עליהם: אם לא תקבלו את התורה "כאן תהא קבורתכם". לפעמים כדי לאיים לא צריך להרים הרים. מספיק להרים את הקול. כך או כך מול הר סיני העשן, לא היתה לבני ישראל שום אפשרות לקיים רצון עצמי. הם יעשו כל מה שהוא יגיד. 

בני ישראל מול הרולינג סטונז רגע לפני הפחד

משם אנחנו באפטר אפקט. בניגוד לחששו של האל, תגובתם של בני ישראל היא לא שאיפה להתפרץ אל ההר אלא ההפך. בני ישראל חרדים מעצמתו של האל ומבקשים ממשה לתווך בינם לבין האלהם חפצים בחיים והם מבינים שמפגש עם האל עשוי להסתיים במוות.
לאחר מכן כמה פסוקים תמוהים במיקומם. למה הם קשורים בדיוק ?

וַיּאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה, כּה תאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.  
לא תַעֲשׂוּן, אִתִּי:  אֱלהֵי כֶסֶף וֵאלהֵי זָהָב, לא תַעֲשׂוּ לָכֶם. 
מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עלתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ; בְּכָל הַמָּקום אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ.
וְלא תַעֲלֶה בְמַעֲלת, עַל מִזְבְּחִי:  אֲשֶׁר לא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו. 

הציוויים איך שהוא נוגעים ללבי. הם נוגעים במהות היחס בין האדם לאל.
הראשון- ראיתם שאני מן השמים. זהב לא מייצג אותי. אני מעבר לזה.  דווקא מזבח אדמה יאה בעיני. הוא האופציה הראשונה. הוא מקום הברכה. הקשר בין הזכר לנקבה, בין השמימי לארצי. הוא הדבר הפשוט- כמו קיומו של האל.

אם אתה מעדיף לעשות מזבח אבנים, (אולי האדמה רכה מדי בשבילך), הבא אותן בשלמותן, במצבן הגולמי הפשוט, הטבעי. אל תניף עליהן חרב. החרב מחללת את המזבח. לא שאסור להשתמש בחרב, לעתים אין ברירה, אבל דע לך  שהנפת החרב אינה הדרך להגיע אל האל- להפך. היא מרחיקה אותך ממנו. אפשר גם לגזור מן הפסוק הזה, את ההזהרה מפני הטכנולוגיה. אבנים, בסדר. תרבות בסדר, אבל לפני שאתה משתמש באיזה כלי- בדוק אילו משמעויות כלולות בתוכו. 

הציווי השלישי מורכב מאוד. אתה עשוי להניח שבגלל הדיבור על פשטות, האל רוצה בקיום פשוט לגמרי. נטול מחיצות. תמים כשל עובד אדמה- לא כך הדבר. אתה מצווה ליצור הרחקה מסויימת. הפרדה, נבדלות. האל אמנם שרוי בכל, ויברך אותך בכל אשר תלך, אבל את הערווה שלך (מלה שלא חביבה עלי, אני מוכרח לציין, נודף ממנה ריח של בושה) אל תגלה שם.  אלוהים מבקש ממך לשמור על פרטיותך. מאפשר לך זאת.

אז מהו המרחק הראוי בין האל לאדם בין האדם לאל ?

14 תגובות ל - כאן אלוהים. שמור מרחק. פרשת השבוע: יתרו

  1. ומה הוא המרחק הראוי בין אדם לבין עצמו, בעצם.
    תמיד נשמע לי שהצוויים בתורה מיועדים רק למי שלא באמת רואה. החל מ"נעשה ונשמע" – כלומר, קודם נעשה, אחר כך נבין מדוע זה בעצם טוב – דרך מצוות נטילת ידיים (הרי אפשר היה לומר שזה פשוט בריא), וכלה בדוגמא כאן: שמור מרחק. וה"שמור מרחק" הזה, הוא בעצם מין בליינדפולד שמצווה עלינו ללבוש. דעו לכם שבאתי מהשמיים ולא כדאי להתעסק איתי, לכן עשו בדיוק מה שאני אומר. כשהרבה יותר עדיף היה לומר: הקשיבו. יש לי מה לומר לכם. כך עליכם לחיות. זה טוב, זה רע. הקשיבו. התקרבו אלי. בואו. אני פה, וגם אתם. אתם. התקרבו לעצמכם – והחליטו.

  2. עידו
    יש גם לא מעט מקומות כאלה. שבהם אלוהים אומר- תשמעו- זה יהיה הכי טוב בשבילכם ככה. ויש מקומות שהוא מרים את הקול. כמו בחיים.
    טוב – זה שניה לפני השקיעה- היתר בהמשך. (שבת שלום- יש לי אחלה ספר לשבת)

  3. כן – נכון. אבל אלה רגעים מסוכנים, שבהם הוא מרים את הקול שלו, כי שם בדיוק נדחפים כל אלה שמתחזים לו ושמים את קולם. אבל – בהמשך. לא אמנע ממך ספרות איכותית :)

  4. נראה לי, ואני מאמינה, גם כאשר אני קוראת את הפרשנויות שלך על פרשות השבוע השונות, שאין מרחק בין האל לאדם. כל רעיון האל הוא ניסיון לאינטרציה פנימית של האדם עם מערכת ערכים, נורמות ומוסר. האל הזה, איננו דמו חיצונית אלא, האלטר אגו של האדם המוסרי = האומר לך מה נכון ולא נכון וכו'. לכן, אין מרחק. יש צורך באינטגרציה. לא סימביוזה בה יש ביטוח, אלא בשילוב למען גדילה והתפתחות.
    איזה ספר קראת בשבת? ומה היה עם המדיטציה? גם שם יש אל. כי הוא בתוכנו. לא בחוץ. ולכן אין מרחק.

  5. אלוהים מאפשר לך את הפרטיות שלך.

    זה יפה. נוגע.
    שהרי.. מה עניין מעלות והסתרה?
    האין אלוהים נוכח בכל במילא? רואה הכל?

    אה..

    אלא שלחיות תחת עין פקוחה תמידית, בתודעה של חשיפה מתמדת
    ללא יכולת לשמור משהו לעצמי, ולו לרגע. ללא יכולת להתבודד עם עצמי לגמרי
    זהו גורל קשה מדי.

    על אף כל יכולתו, הוא "נותן כבוד" לאדם.. לפרטיותו.
    מגביל את פלישתו.

    במחשבה על אלוהים והאדם, – כלומר על מערכת היחסים ביניהם
    תמיד נוצרת לי הקונוטוציה של השותפות שבין גבר לאשה.

    גם במקומות הכי אינטימיים, הכי פתוחים, שכגודל הפתיחות האמיתית
    כך גם מידת הקירבה ואפשרות ההתמזגות.. גם יש צורך בכיבוד הפרטיות.
    כדי לאפשר בחירה. וכדי לשמור שלא לאבד את הזהות העצמית כתוצאה מההתמזגות.

  6. אהרן,
    כיוון שאני רוקיסטית, ורוב הזמן גם ככה בהתבודדות, השאלה שאתה מעלה פה מציבה אותי בדילמה קשה. אני מעדיפה להיות על ההר כמו משה, אני בעצם במידה מסויימת כיוצרת באמת נמצאת על ההר כמו משה – הרי אם אנחנו מתייחסים לעשרת הדברות כאל הליפלט של הדיסק שיש בו עשר רצועות של להיטי ענק (משה בתפקיד the who בפסטיבל מונטריי …מכסח ללוחות הראשונים ת'צורה), עם מסר, אלוהים הוא בתפקיד ההשראה. ופה באמת נשאלת השאלה, ואני מסכימה עם עידו, האם באמת נחוץ התיווך הזה? האם לא כל אדם יכול להיות יוצר בפני עצמו? הרי תהליך היצירה הוא המקום שבו (לדעתי) אנחנו קרובים לאלוהים.
    ובנושא המזבח – הייתי מדמה את זה למצב של השקט שלפני היצירה. הרגע שלפני המילה, או הקו, או התנועה. זו הנשימה הפשוטה של המגע עם האדמה והאבן הבלתי מסותתת, זה המקום שבו גם כדי ליצור – כי בכל זאת עדיין יש כאן תהליך של בנייה, אתה חייב להתאים את עצמך לחומר הקיים, ולהוציא ממנו את המיטב מה שמכריח אותך להתגמש מול האתגר – כי לא תמיד האדמה ולא תמיד האבן יתאימו לקונספט שיש לך בפנים, ואז אתה חייב לזכור מה באמת המטרה כאן – שזה החיבור לבריאה כפי שהיא.
    (כמובן שברגע שאנחנו מגיעים לכל נושא הקרבן – זה כבר ממני והלאה…)

  7. שבוע טוב לכולכם.
    עידו. הספר מצויין, דורש מחשבה לאחריו. תודה. עוד נדבר עליו. ולגבי תגובתך- לא יודע מאיפה להתחיל. כמובן שהרגע בו אלוהים מרים את הקול הוא רגע קשה. אבל יש רגעים כאלה בכל יחסים, גם בין בני אדם, בהם אנחנו עיוורים ומעוורים. הרי גם האהבה לעתים משתיקה ומעוורת אותנו. לא הכל בדת עובר דרך ההיגיון. נטילת ידים לא קשורה לנקיון דווקא, אלא אולי לדברים עמוקים יותר מחיידקים, שוב כמו בחיים. אני מסכים שדרושה גישה אחרת מכפיית הר כגיגית, ובאופן אישי מתרחק מאוד מן המימד הזה.
    ים סוף. מסכים ומשתתף לגמרי. הפרופ' מרדכי רוטנברג מחבר את זה לכך שאלוהים מצמצם את עצמו כדי שלאדם יהיה מקום. הוא מאפשר לנו בחירה, ומאפשר לנו גם את הפרטיות הזאת, לחוש לעתים שאנחנו לבד כאן בעולם ושאיש לא רואה אותנו. לפעמים אנחנו רוצים לצאת מן התחושה הזאת, ולא מצליחים. לא כך ?
    וויספר וואו. העניין הוא שלא כולם רוצים להיות משה על ההר. זה קשה, זה מסוכן, זה בודד לעתים רבות. גם מי שיוצר רוצה לעתים לעבור לעמדה יותר פסיבית. לתת למישהו ליצור, והוא יביט מרחוק. והדימוי בין בניית המזבח ליצירה- מקסים ביותר. ולגבי הקורבן- כמה פעמים היוצר הוא הקרבן של יצירתו ? עוד סיבה לשמור מרחק לפעמים- כשאפשר !

  8. יולי.
    גם אם אלוהים הוא בפנים- עדיין תהליך האינטגרציה הוא תהליך ארוך וממושך, ולא פשוט. זה יכול לדבר בדיוק על זה.
    אלוהים עדי כמה זה קשה.
    המדיטציה – אולי השבוע אנסה אולי בשבוע הבא- נראה
    והספר- כמובן ספרו המשובח של עידו אנג'ל. הסיפור של מיכאל. ספר מרתק ומעורר מחשבה, על יצירה ועל אהבה. מפתיע ומלא הומור. ביקורת מלאה בקרוב.

  9. אהרן,
    כן, זה דרש ממני אומץ לא מבוטל לכתוב את מה שכתבתי. אז בהחלט וואוו.
    העניין הוא שגם אני הייתי מול ההר, רק מה שקרה לי זה שנעמדתי מול הבמה בהופעה של ניק קייב, ופתאם זה היכה בי בעוצמה נוראית – אני בצד הלא נכון של הבמה! ברחתי בהיסטריה של דמעות ומאז הכאב שיש לי בהופעות של אחרים נוראי – כי בעקבות ההופעה ההיא המוסיקה והשירים התפרצו ממני בלי שליטה (זה היה לפני 15 שנה).
    בנושא הקרבן, ותפסתי את עצמי כבר תוך כדי כתיבה, אבל הייתי עסוקה – אני גם ככה קורבן של החיים, אז כבר עדיף לי להיות קורבן של היצירה – אני יודעת שזה נשמע מגלומני ומשיחי לאללה, אבל זו סוג של אמת שאני לומדת להתמודד איתה.
    ורק שתדע – שמבחינתי זה נס לנהל איתך דיונים כאלה על פרשת השבוע, כי עד לא מזמן כל התעסקות עם התנ"ך הכניסה אותי למצבים ממש פסיכוטיים, ומאוד פחדתי לקרוא את מה שאתה כותב שלא לדבר על לנהל דו שיח. את רוב הדברים שאני יודעת על סיפורי התנ"ך אני יודעת מתוך קריאה שלו, ואני לא קוראת אותו יותר כי זה ישר זורק אותי אל תוך מה שנקרא פרפראות (פעם מישהו הסביר לי שזה מה שאני עושה, כי לא ידעתי שיש לזה שם בכלל ושזה נהוג ביהדות).
    אני באה אליך ממקום מאוד אמביוולנטי. מאוד. וזה מרגש אותי שאני מסוגלת בכלל לנהל את הדיאלוג הזה באופן כל כך שפוי ופתוח.
    תודה על המקום המאפשר – זה בהחלט תורם מאוד לתהליך ההחלמה שלי.

  10. וויספר תודה. זה בהחלט משמח. הדיונים האלה טובים גם להחלמה שלי.
    מה שלא כתבתי בפוסט- כל אחד בעולם הזה עומד מול ההר. כל אחד צריך למצוא את המקום הנכון לו. למצוא את הדרך באיזה אופן הוא יכול להכיל את העוצמות האדירות המגיעות משם, איזה תפקיד צריך שיהיה לו. זה תהליך של חיים שלמים לפעמים. ובקשר להיות קרבן, סיפרו לי שדילן אמר פעם באיזו שורה משהו כמו: אתה חייב לשרת מישהו- עדיף לך לשרת את אלוהים מאשר את השטן. לכן אני מסכים. אם אפשר לשרת את היצירה זה בהחלט עדיף על כל דבר אחר !

  11. וויספר.. הלחישות שלך נשמעות, חזק ברור וצלול.
    איזה תהליכים אנחנו עוברים.. כמה אומץ, כמה מאמץ.

    ובכל זאת, עם זאת.. כמה יופי!

    אהרון – "אורות מרובים וכלים מועטים" קראת לבלוג שלך.

    תאור מדוייק שמצטלצל בתוכי פעמים רבות, עושה הבנה.
    היצירה היא אור. אנחנו כלי. תהליך שלם לעצב את הכלי, לשמור עליו
    לפתח אותו, לנסות להכיל גם מה שאי אפשר.. לתקן נזקים, חס וחלילה אם קורים.

    ועידן רייכל שר:

    "אולי מקום אחר, מקום יותר בוער
    להתחיל שוב לקלקל
    ולתקן עוד פעם"..

    מאחלת לנו, לכולנו, שפע במידה הנכונה לנו.
    כזה שלעיתים גודש וגורם להרחיב את הכלי
    כזה שמאפשר למזוג אותו הלאה.. להפוך אותו לאור.. להשפיע.

    שבוע מבורך, אנשים מיוחדים.

    נ.ב.
    עידו – טוב זה ממש מסקרן, איזה ספר? על מה הוא? גם אנחנו רוצים לקרוא!
    :)

פרסם תגובה