מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


ותודה לשופטת- פרשת שבוע אקטואלית מדי

האם זאת  השפעת שחטפתי ושהרגיעה אותי (מי צריך חומרים משני תודעה כשוירוסים מסתובבים באוויר חינם אין כסף?) שגורמת לי להביט באופן אחר בפרשת השבוע?  אני באמת מפוייס יותר ושקט יותר. וקורא כך את פרשת משפטים (שמות כא– כד)

רקע קצר מאוד: רק סיימנו את מתן תורה, עשרת הדברות, והתורה מניחה בפנינו סדרת חוקים העוסקת בעיקר בתחום הממוני, ובתחום הנזיקין.
והנה אני מפתיע את עצמי ורוצה לומר תודה למי שבדרך כלל לא זוכים להכרה כזאת.

אני רוצה לומר תודה למחוקקים ולחוקיהם, לדינים וסעיפיהם, לעורכי הדיינים (עורכי דין בלשון חז"ל) ולשופטים ולשוטרים, לפחות לאלו שעושים מלאכתם באמונה, ומאפשרים לנו לחיות זה לצד זה.(הסתייגויות בהמשך).

ברוח הרוחניות השורה עלינו (שאינה מפריעה כלל ועיקר לתרבות הצרכנית והחומרית שאנו שקועים בה עד צוואר), אנחנו מבקשים להתמקד בדרך כלל בערכים נעלים:  בחופש החביב כל כך- בחשיבותה של האמונה בעצמך והאמונה בטוב, בסכנותיו של הפחד העוצר אותנו ועוד כהנה וכהנה. גם בני ישראל שעמדו מול הר סיני וזכו לחוויה מרוממת ומרגשת חשו עצמם כמעט כמלאכים. – מתוך עמדה זאת, נראים המצוות החוקים והמשפטים כאיזה אורח הנחוש בדעתו לקלקל את המסיבה. אנו רואים ברוח האדם הטובה את כל הפוטנציאל הנפלא שבה, אנו הוגים בהרמוניה שיכולה היתה לשרור בין בני האדם, את הדיאלוג המפרה, ואת שמחת החיים שהיתה בנו אלמלא כל אותם חוקים שנועדו להצר את צעדינו ולהוביל אותנו אלי ביורוקרטיה.

ולא כך. "מה דגים שבים – כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם – אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ד עמוד א). יצר לב בני האדם לא טוב תמיד. וגם כשיצרם טוב הם לא תמיד יודעים איך לתרגם את זה לשפת המעשה. אמנם החוקים והמשפטים הללו לעולם אינם שלמים מספיק, אינם מדוייקים מספיק, השופטים לעולם יהיו עסוקים מדי, והשוחד יאיים לעוורם. אצל שוטרים עלולה להתפתח נטיה לאלימות יתר, ובבית המחוקקים פועלים לוביסטים נמרצים עתירי השפעה. גם חוקי התורה זקוקים להתאמה אינסופית למצבים ולערכים המשתנים בעולמינו לרעה ולטובה. בהעדר התאמות אלה אנו רואים בתי דין המעגנים נשים, הפוסקים לרעתם והמתנהגים בגסות ובכוחנות. ועם כל זה חובה עלינו להביט בעין נכוחה בתרומתם של כל אלו לאפשרות שלנו לשבת בביתנו בבטחה יחסית, לעבוד מבלי שעמלינו יגזל מאיתנו (לאחר ניכוי מס), ועוד כהנה וכהנה מרעין ובישין. 

השופט הוא משרת הציבור. הוא משרת את ערכיו. כל הערכים הנעלים שאנו מדברים בהם, אין להם תקומה ללא מערכת חוקים נכונה וללא מערכת משפט טובה יעילה וצודקת. כל מי שמחבל במערכת זאת, בין אם הוא זורק נעל, ובין אם הוא שופט עוולה- דינו מבחינת היהדות כמי שמייסד עבודה זרה ממש.

התלמוד הבבלי דורש את הדבר באופן החמור ביותר.

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה בישראל…  אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים – כאילו נטעו אצל מזבח.   סנהדרין דף ז עמוד ב

מעניין מאוד שהגמרא בתביעותיה כנגד זילות בתי המשפט באה בדרישות אל השופטים דווקא- ואל ממניהם. אלו הם החשודים הראשונים בפגיעה במערכת המשפט. לא זורקי נעליים- יהיו מגונים ככל שיהיו.

חשוב לי להדגיש- שאותה זריקת נעל על נשיאת בית המשפט העליון- נדמתה לי כאילו פגעה בי אישית. התדרדרות היחס לבתי המשפט למערכת האכיפה, ולבית המחוקקים מסכנת כל אחד מאיתנו. ועם זאת חשוב לזכור. מערכות אלו מחזיקות בידם כוח אדיר. יש בכוחן לשמור על מעמדן. אך מעמד זה לא יכול להקנות רק בכוח. בית משפט זקוק לאמון הציבור.  אמון הבא מתוך היותם של מערכות החוק המשפט והאכיפה קשובות לטענות הציבור, העובדה שהן פועלות לטובת ערכיו הטובים בצדק וביושר.

אני חש צורך לחדד כאן את הצד השני בתוספת מאוחרת:

חשוב מאוד הדיון בערכי היסוד-  החוק נוטה לבלוע את הערכים שאותם הוא היה אמור לממש. על כן החתירה למעמקים חשובה כל כך. פנימיות היהדות וכל זה. ועם זאת חשוב להסיר את הכובע בפני כל אלו שלא בורחים מן המשימה. אלה הלומדים את ההלכה, אלה החוקרים אותה, המבקשים להבין איך נכון ליישם אותה. השירה- מהפכנית ככל שתהיה לא תשנה (אלא במקרים מועטים) כמו איש הלכה אחד, עורך דין אחד או שופט אחד  שלוקח על עצמו לפסוק כמו שצריך- לחדש במקומות הנחוצים ולוודא שצדק נעשה. בתי המדרש החדשים שלנו עוסקים הרבה מאוד ברגש, במחשבה, ביצירה אמנותית, ובחוויה האנושית לסוגיה. נחוץ מאוד לחבר אותם לבתי המדרש המסורתיים יותר- הנוגעים לעולם המעשה של החוק והמשפט- וזאת לא רק במקרים הזוכים לתודעת הציבור והקשורים לכל מיני אירועים מתוקשרים, ואשר חולפים במהרה.

וכאן- תוספת למיטיבי לכת ולעוסקים בתחום- על היחס הראוי בין השופט לציבור

5 תגובות ל - ותודה לשופטת- פרשת שבוע אקטואלית מדי

  1. בית משפט זקוק לאמון הציבור! אכן.

    אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, לא הוטרד מכך ממש.
    מגמת האקטיבזם השיפוטי בה נקט, שהפכה את ביהמ"ש למחוקק ולא רק לשופט..
    (על אף שפעמים רבות תוצאותיה היו בדיוק לטעמי, כלומר שהפסיקה עצמה היתה רצויה בעיניי)
    גרמה לכך שאמונו של הציבור הלך ופחת ופחת ופחת.. ובצדק, אגב.

    מי שמביא עימו אג'נדה שיפוטית, תפיסת עולם אותה כופה (כופה, לא פחות.)
    באמצעות המערכת שהוא אמון עליה, יאבד את אמונו של כל מי שאינו שותף לתפיסת עולם זו.
    ובמקרה שלי, גם את אמוני שלי, על אף שאני קרובה מאד לתפיסת עולמו. כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

    ביהמ"ש הוא כח אדיר. דווקא בשל כך, יש לסייג את הכוח הזה.
    ביהמ"ש שלנו מסרב שישימו לו סייגים, מסרב לעמוד לביקורת ציבורית
    ומעמיד עצמו מעל אפשרות של בחינה קונקרטית.

    כעורכת דין, שמטרתה הראשונית בפנייה לעולם המשפטים היתה הצטרפות לכס השיפוט
    האכזבה המרה, לאחר הבנת נבכי הפעולה של מערכת המשפט בישראל, גרמה לי לוותר
    על הרעיון כולו. היום אני עובדת בתחום אחר לגמרי.

    ביהמ"ש איבד את אמון הציבור. כאמור, בעיניי, בצדק.
    השאלה היא האם באמצעות כח הרתעה נדמה לו שישיב את את האמון?
    באמצעות ענישה והרתעה משיגים, במקרה הטוב, סוג של "כבוד".
    אמון זה תולדה של הבנת האחר ומעשים נכונים.

    לצערי, קשה לי לראות כיצד תשקם מערכת המשפט את האמון הזה.
    וזה חבל כי עד לפני 15-20 שנה בערך, ביהמ"ש היה קונצנזוס אצל הציבור הישראלי.
    נקודת אור של אמת וערכיות בתוך הסחי של מוסדות ציבור אחרים.

  2. עורכת דין ? את ? הבוקר הזה מלא הפתעות !
    אני מסכים עם רוב דבריך- אבל אני לא חושב שאפשר להפיל את הכל על אהרן ברק. אני חושב שמערכת החוק (כולל הכנסת) ומערכת המשפט לא באמת מקשיבות לביקורת הציבורית עליהן. ישנם עוד חוליים רבים שם מעבר לאקטיביזם השיפוטי. ייתכן שמערכות אלו נכנסו לאותו סחרור כוחני של איש את רעהו חיים בלעו- במקום לשים את לבם לערכים אותם הם צריכים לממש

  3. יתרה מכך

    "ואלה המשפטים", זוהי ו' החיבור המחברת בין עשרת הדיברות שניתנו בסיני המנסחות את מערת היחסים בין האדם ואלוהיו ל מערכת בה בני האדם מתייחסים אחד לשני, המערכת החברתית.

    צדק, אמת, אי לקיחת שוחד, הגנה על יתומים ואלמנות, יחס הוגן לגר, כל אלה אינם ספיחים לתורת ישראל, הם הם תורת ישראל.

    מערכת שיפוטית אינה רעיון מודרני, אלא ימיה קדומים כמצוות כיבוד אב ואם.

    לגבי הכל שפיט – תרבות פסולה בעיני. יתכן כי הכל שפיט, אבל מה קורה לחברה שעסוקה בשפיטה. איזו חברה נוצרת בתרבות "הכל שפיט"?

    אני מעדיפה חברה המחפשת הסכמות ומגשרת על קונפליקטים, ולא עסוקה בלתבוע את עצמה לדעת.

  4. ואלה המשפטים נכונים מאוד.
    ומה לגבי הסיפא ? לגבי הנטיה שלנו ללכת לרוחני ופובליציסטי במקום להכניס את הידים לתוך הדם והשליה ?

  5. אני עדיין חושבת על הסיפא.

    כפי שאתה בוודאי מניח התוצר הממשי או החברתי-תרבותי של בתי המדרש מעסיק אותי.

    אני מאמינה שאסור לבתי המדרש להיות נעימים מדי, ומרחפים מדי, יש לעסוק בדם ובשליה ובצדקה ולא רק בדיבור עליהם.

    אני מאמינה גם שלשירים יש כוח עז – ראה מקרה יונה ולך השבוע.

    אני עדיין סקרנית לראות את הפוטנציאל הטמון, זה שעדיין אינו ברור לי דיו.

פרסם תגובה