מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


על יחסו של שופט לציבור- למיטיבי לכת

.

במסכת סנהדרין הגמרא שואלת- מדוע הוצמד הציווי (שעסקנו בו בשבוע שעבר)- "לא תעלה במעלות על מזבחי" לציווי "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"? מה הקשר בין השניים ? והגמרא עונה שתי תשובות- האחת- שמכאן אנו למדים את הציווי "הוו מתונים בדין"- כי העליה במעלות נתפסת כאקט אגרסיבי. התשובה השניה היא  שמכאן לומדים שאסור לדיין "לפסוע על ראשי עם קודש". 

המאירי בן המאה ה13 מרחיב בעניין. 

לעולם יהא הדיין או הפרנס או שאר הממונים נזהרים שלא תזוח דעתם עליהם במנויים אלא כל שכן שישפילו עצמם ויהיו יריאים על נפשם מעונשי הדין או המנוי ויתמיד במחשבתו מה שנאמר "אם יעלה לשמים שיאו וכו' וכן כי לא לעולם חסן".  ולעולם יהא הדיין מתון בדין ר"ל שלא למהר לחותכו, עד שיעיין בו יפה יפה.  דרך הערה דרשו: "ושפטתם צדק"-  צדק הדין בלבך ואח"כ חתכהו.  וכן יהא זהיר בכבוד הצבור וכשהוא בא לדון או לדרוש-  יקדים ויבוא שהם יושבים בקרקע וכשהוא בא עליהם לישב במקומו נמצא מפסיע על ראשי עם קודש.  ולא יטילו אימה יתירה שלא לשם שמים,  ומ"מ צריכים הם להטיל אימה כראוי ולשם שמים ולהכות ולרדות ויהיו כליהם מצויים עמהם תמיד מקל למכת מרדות עד שיחזור בו רצועה למלקות שופר לשמתא ונדוי סנדל לחליצה:  (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף ז עמוד ב)

הטקס המוכר כל כך – שהשופט נכנס, או הדיין, או הרב- וכל העם עומדים לכבודו- לא היה נהוג פעם. הציבור היה ממתין בישיבה על הארץ, והרב היה נכנס, ובהליכתו נדמה היה כאילו הוא פוסע על ראשיהם. בין אם הדבר היה משפיע על הקהל- שיהיה כנוע יותר, ובין אם הדבר היה משפיע על הדיין שיהיה גאה יותר- מערכת יחסים כזאת ביקשו חזל למנוע בכל לשון.

פרסם תגובה