מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


פרשת תרומה- לבנות משכן בעין הסערה

הטורנדו שמסיים את יהודי טוב- יכול להיות גם נקודת הפתיחה

אני מביט בפרשת השבוע תרומה– וחושב מה היא יכולה לומר לי בסערה שבה אנו מצויים.
הפרשה עוסקת בענייני בניית המשכן. יש בה לא מעט חומרי בנין, הכוללים עורות אֵילִם מְאָדָּמִים וְעורות תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. אנחנו במדבר, אני אומר לעצמי, הרוח נושבת והיא מרימה מערבולות של חול לאוויר. קשה לראות ימין ושמאל, וגם דמותו של משה נעלמת מן העין, והנה אלוהים מצווה עלינו לבנות משכן. 

הפסוק הראשון מקסים ביופיו. אלוהים מצווה על משה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה,  מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
משחק המילים חזק מאוד."וְיִקְחוּ לִי". אדם נוהג לקחת לעצמו, ולתת לאחרים. כאן האדם לוקח, אבל לטובת האל. גם המלה תרומה היא מלה חזקה. מוצאה כמובן בשרש רום. לאדם יש זהב כסף או נחושת והוא מרומם אותם בכך שהוא נותן אותם. אין ספק שהרב מוטי אלון שכולנו עסוקים בו כל כך היה עסוק לא מעט בחייו בתרומה למען הציבור, למען אנשים, למען מקדש. 

איפה אדם יכול לטעות ? איפה יכול להסתמן השבר ?
קל מדי לחפש שברים אצל אחרים, וזה מסיח בדרך כלל את דעתנו מלהביט לתוכנו. אדבר אם כן על הקושי שלי. על הבעיות בהן אני נתקל בבואי לבנות משכן. יש כמה רמזים בפרשה שלנו שכדאי לנו לשים אל לב. הראשון:

וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת:
וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו:
וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:

 בלב המשכן מצויים שני פסלי מלאכים. הכרובים הללו שלפי הגמרא היו מחוברים זה לזה באופן מיני לחלוטין – ואת זה היו מראים לעם. 

הכרובים בתנוחה צנועה יותר, פניהם איש אל אחיו

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעוּרים זה בזה, ואומרים להן: ראו חִבתכם לפני המקום כחִבת זכר ונקבה. (תלמוד בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א) 

הקשר בין אדם לאלוהיו, הוא כמו הקשר בין הזכר לנקבה. בשום מקום בפסוק לא נאמר שהכרובים היו זכר ונקבה. מה כן כתוב? על מה שמה התורה דגש ? "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו." 

זאת ההדדיות הידועה עליה מדברים חכמים מאז ומתמיד. מטבע העולם יש יחסי כוחות בין בני אדם. יש חכם יותר ויש חכם פחות. יש מלומד יותר ויש מלומד פחות. יש חזק ויש חלש. יחסי רב ותלמיד הם יחסים הכרחיים בעולם הזה. ועם זאת כל יציאה מתוך יחס זה של הדדיות יש בה סכנה. 

התלמיד נמצא בסכנה שיוותר על עצמו, על עצמיותו, לטובת מודל חיצוני. זאת סכנה גדולה. הוא עלול לחיות את חייו כאילו הוא מישהו אחר, לחיות את חייו של מישהו אחר. בתגובה על הפוסט הקודם שלי טענה אפרת, שהחינוך הדתי הוא חינוך חיצוני. אכן סכנה כזאת עלולה להתרחש. ישנן שתי אפשרויות קלות יחסית: אפשר ללמד מבלי לחנך. לומר לילד: גדל איך שאתה, איך שאנחנו. אתה לא זקוק לחינוך. קח מה שתרצה.  קל גם להגיד לילד – ראה מודל חיצוני זה – רב קדוש ומושלם זה -וככה תגדל.  קשה יותר להציב ערכים בפני הילד, ובו בזמן לתת לו לבנות את עצמו עמם. לאפשר לו להפנים את מה שברצונו להפנים ולדחות את מה שברצונו לדחות. כאשר המורים לא מבינים את חשיבות העצמיות של הילד מסוכן מאוד להיות תלמיד. אתה עלול לאבד הכל. כאשר התלמיד מגלה שהמודל שעל פיו חי אינו מה שהתיימר להיות, הוא יכול לצמוח מן המקום הזה, או חס ושלום לחוות הרס נורא, תלוי אולי במימדי האכזבה.   

מן הצד השני- גם מן הצד של המורה מאוד לא פשוט. "כח גדול נושא אחריות גדולה" אמר הדוד לספיידרמן. ככל שאדם גדול יותר, ככל שהוא צובר כוח רב יותר מעל אחיו הכרוב השני כן יש סכנה שתתקיים כאן פגיעה כל שהיא. גם נושא הכוח סובל. כוח רב מדי הוא מתכון לבדידות קיומית. 

הסכנה קיימת אצל כל אחד. כולנו עלולים להתבצר בתוך תחום המומחיות שלנו, לנסות משם לשלוט בעולם- ולהתרחק מן ההדדיות שאותה לעתים לא קל לשאת. כך הרופא, עורכת הדין, הסופרת והמורה, כך גם הרב. אתה יושב מול אלפי אנשים, נותן להם, תורם להם, נמצא איתם בסיטואציות אינטימיות מאוד, אתה יודע כל מה שקורה להם, הם חשופים בפניך. אתה לעומת זאת נמצא לגמרי לבד. איש אינו יודע על לבטיך, על קשייך, על מצוקתיך ועל תהומותיך. הכוח הגדול שאתה צובר מפריד בינך ובינם. ככל שאתה בודד יותר אתה זקוק להם יותר. תהומותיך גועשים יותר, זקוקים למענה. אתה עלול לנסות ולהתקרב למי שבא אליך מלמטה בבקשת עזרה. אתה מבקש לקיים שם יחס של "ופניהם איש אל אחיו", במקום שבו הדבר אינו אפשרי. אתה עלול לפול ולחולל הרס נורא. 

אולי זאת גם הבעיתיות הקיימת בבסיס יחסי האדם והאל ? אולי גם שם צריכה להתרקם איזו הדדיות ? יש לכך לא מעט רמזים בספרות חז"ל. אלוהים זקוק לאדם. האדם זקוק לאלוהים. כאשר יחסי הכוחות קיצוניים מדי אנו מקבלים עם של פנאטים עם חרדת נטישה, ואל קנא ונוקם. בעוד כמה פרשות שבוע נקבל עגל מזהב.  האם יכול האל לעמוד מול האדם פנים אל מול פנים ? ומה על הרב ? מה הוא יכול לעשות ? איפה הוא ימצא קשר כזה של שווה בין שווים? (שלומית נאור בפוסט מצויין מביאה את המאירי הדורש גם מן הרב לקנות לעצמו רב בדיוק מסיבות אלו) איך יזכה הרב לפנים אל פנים ?  משה כידוע נאלץ להסוות את פניו כי קרנו, אבל במסווה הזה יכולה להיות סכנה גדולה ועצומה.
הדדיות. זה השיעור הראשון שלי מן הפרשה הזאת. אבל יש שיעור נוסף. 

שווה לעבור ככה על מלאכת המשכן, ולו ברפרוף. מי שמבין בבניה, ומי שלא, מי שמצוי בעיצוב פנים וחוץ וגם מי שסתם מתענג לא פעם על מפרטים. המשכן הזה היה בנוי בקפידה. אבל המיוחד בו הוא שהוא – (כמו האוהלים הכסופים האלה שאין יציאה לחופש בלעדיהם) היה ניתן לפירוק ולהרכבה. "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם".  לפי ספר במדבר, לעתים היה צריך לפרק את המשכן בהתראה קצרה של 12 שעות. לפרק להניח על עגלותיהם של הלוויים ולהוביל הלאה במדבר. 

הנה שיעור גדול. אתה בונה משכן- משכן עשוי מחשבת, מן החומרים הטובים ביותר, ולמרות זאת קח בחשבון שתצטרך לפרק אותו ולהרכיב אותו פעם אחר פעם, ולנדוד במדבר.  

כל אדם מבקש לבנות בתוכו משכן. כמה שיותר יציב. כמה שיותר חזק. אנו מבקשים גם לבנות את עצמנו על יסוד חזק ביותר. לשלוט בתנאים, לצמצם נזקים מסביב. ובכל זאת אין ברירה. לעתים אנחנו פשוט מוכרחים לפרק ולהרכיב מחדש. לפעמים אלו הנישואין שהשתבשו, או שהעסק קרס, לא עלינו קורה שהגוף לוקה, או שהנפש נשברת. דברים כאלה קורים, ואז אין ברירה אלא לפרק ולבנות שוב. לעתים, מוזר מאוד, נראה שאנשים במו ידיהם מביאים לחורבנו של הבית  שבנו בעמל כה רב. זה נראה תמוה, לא סביר ולא הגיוני, למה שאדם ירצה לגדוע משפחה משגשגת, קריירה מזהירה, גוף בריא ?  אבל כאשר אדם חש, שחייו מושתתים על יסודות לא נכונים, שאת המשכן הוא בנה על חולות נודדים במדבר, הוא עשוי לרצות, גם אם לא במודע, לפרק הכל ולבנות מחדש- נכון יותר, יציב יותר אמיתי יותר. כל כמה שזה כואב מסתבר שלעתים השבר הוא הכרחי. 

יהי רצון שנמצא דרך להרים את קרשי המשכן שקרסו, ולבנות אותם מחדש- נכון יותר ובריא יותר. איש איש וקרשיו, קהילה קהילה ובדֵיהַ, עולם עולם ומשכנו. 

9 תגובות ל - פרשת תרומה- לבנות משכן בעין הסערה

  1. לפרק ולהרכיב ולפרק..

    לפרק בזהירות, בתשומת לב, לפרום את המקומות הקשורים.
    לא היינו אך כמו פירוק מתוך חורבן. כמו החרבה מבחוץ
    ע"י כוחות חיצניים.

    ולהרכיב. מלאכת מחשבת, מעשה מרכבה.
    לא פשוט. דורש אנרגיה וזמן, אבל אפשרי.
    שכן כל החלקים קיימים.

    ובחורבן… כל כך הרבה נזק. ולא ברור מאליו בכלל שאפשר
    להשיג שוב את החומרים, לייצר מחדש – לברוא.

    מה שאתה עושה בפוסטים האחרונים כל כך חשוב. חיוני ממש.
    שמול כח האירוע עם הפונטציאל ההרסני, שמת חוצץ מגן.
    ומעבר לו אתה מפרק.. במומחיות באהבה, עד ליסודות.. כדי להבין דברים לאשורם.
    כדי לא להחריב הכל.. כדי שאפשר יהיה להרכיב מחדש ואף טוב יותר.

    נוגע לליבי מאד המידה שבה העולם הדתי "לוקח אישית" את הפגיעה ואת האחריות.

    שבת מבורכת.

    • ימסוף. את צודקת לגמרי כמובן. אבל לעתים אתה רואה מישהו נחוש להחריב לעצמו (לא פעם זה אנחנו ממש) ואתה שואל את עצמך- למה ? ניסיתי להסביר מאיפה הצורך הזה להחריב מגיע ככה.
      כמובן שעדיף לפרק ולהרכיב בעדינות. תודה על תגובתך הטובה ושבת שלום.

  2. נדמה לי, אם אני מתבוננת פנימה.. שהרצון-יצר להחריב הכל,
    לפרק בבת אחת, עד אובדן.. הוא תולדה של אחד משני דברים,
    פחד/בהלה פתאומייים או ייאוש.
    ואולי במקרים נדירים, מתוך הבנה שאין ברירה אלא ככה.. והשלמה.
    עם המעשה הנדרש.

    יציאת מצריים נעשתה בחיפזון. קריעת ים סוף – בבת אחת
    (ומעניין עכשיו לחשוב, שהיתה שם הליכה ב"חורבה".. בתוך-דרך החורבן?!)

    יש פעמים, ואני מבינה לגמרי את מה שציירת פה למעלה, שהתחושה היא
    שאי אפשר יותר ככה, שיש הבנה שמשהו שם לא היה נכון מיסודו,
    אבל המבנה כל כך גדול ואיתן ומאיים, שלא נראה שניתן יהיה לפרק אותו צעד צעד
    שה"בבת אחת-יות" של העניין היא הכרח על מנת שהדבר בכלל יקרה.

    יש התבשלות בהגעה למקום הזה. יש סאת יסורים (400 שנה של עבדות) שגודשת.
    ואלו מכינים את הקרקע מבשילים את רגע הניפוץ. והלוואי שכאשר אנו מגיעים למקומות
    צלמוות שכאלה, השם לא יסור מעימנו. עם שבטו ומשענתו. שנוכל לומר, אחרי ככלות הכל,
    שלמרות הכל – הכל היה לטובה.שלעולם חסדו.

  3. תודה רבה על דברים מעשירים ! ואכן כן- יציאת מצרים נעשתה כך- דרך חורבן אסון וחרבה.
    כל כך עדיף לעשות את זה אחרת. למה אנשים לא מבינים זאת ?
    לפעמים באמת קשה מדי כנראה, ולא מבינים שכמה שזה קשה להתמודד עם דברים לאט ונכון, זה יהיה קשה הרבה יותר דרך קריעה.

  4. מעניין שגם בי עלו תהיות מיד לאחר פרסום פרשת הרב אילון, על הרס.
    חשבתי לעצמי , שקיים בו באדם איזהו יצר של הרס עצמי, לעיתים שאדם מגיע לגדולה הוא לא יכול להכיל את כל הטוב שלו הוא זוכה (בפסיכולוגיה קוראים לזה "פחד מהצלחה"), ואז באופן בלתי מודע הוא פשוט- הורס לעצמו… בדרכים מדרכים שונות.(החל מהכשלה עצמית בעבודה,חוסר רצון לקבל תפקיד שמוצע לי וכלה ב…) עצוב , מפחיד,ומעורר בנו הרבה עבודה עצמית שלעולם אינה נגמרת…

  5. עשה לך רב וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות (פרקי אבות).
    כל האדם – אפילו את הרב שמעד, אני מעז לפרש (לעצמי), שלא בכדי נסמכו והתכנסו שלושת הציוויים האלו יחדיו.

    רגע לפני שאנו חורצים את דינו (ללא משפט) ראוי שנזכור את תרומתו כבדת המשקל ורבת השנים של הרב אלון, הנזכרת בפוסט.
    אפשר ונכון להסתפק בהרחקתו מזירת הפשע ומקרבנות פוטנציאלים, אך אין מקום ללינץ' חפוז בכיכר העיר.
    לבנית המשכן (שבלב) נוסיף את תרומת החסד והרחמים.
    ומנה הגונה של חמלה.

  6. טליה, נכון, אבל אני חושב שבסיפור הזה הכוחות המניעים עמוקים וקשים יותר ממה שכתבת. יש באדם תהומות שקשה להבין אותם.
    קובי. אני מסכים איתך, אני גם חושב שאם נמתין מעט הסיפור יתבהר בהרבה. באמת צריך קצת סבלנות. ועם זאת צריך לחפש דברי מרפא לאומרם כבר עכשיו.

  7. מסכימה כי בסיפור הזה המניעים עמוקים וקשים יותר,
    אך כוונתי היתה בעיקר לכך שאיך אדם בסדר גודל ובשיעור קומה כזה ממשיך ועושה (לכאורה- כמובן!!!), ואפילו רק ממשיך בעיסוקיו היעוציים שנאסרו עליו, למרות שהוא יודע שהוא על הכוונת ,למרות החשש הגדול שדברים יתפרסמו ברבים.
    נשגב מבינתי ומכאבי…

פרסם תגובה