מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


תצווה – לבחור בין חטא למוות

אנחנו רוצים לתת בשפע. להאיר את העולם, לחמם אותו להדבק בו ולהעלם בתוכו. מן הצד שני אנחנו מוכרחים כל הזמן  לבדוק את עצמנו להסתכל פנימה באופן ביקורתי. עלינו לזכך את הנביעה שלנו, לדייק אותה, לבדוק את סיבתה ורצונה,מה אנחנו עושים ואיפה.

שני הכוחות האנושיים הטבעיים והסותרים זה את זה, מצויים בפסוק הראשון של הפרשה- ושניהם בטיפה אחת. אלוהים אומר למשה:   וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות פרק כז פסוק כ'). רש"י מבאר לנו ששמן הזית שבו השתמשו כדי להעלות את נר התמיד היה שמן מיוחד: "בלי שמרים, כמו ששנינו במנחות (פו א) מגרגרו בראש הזית"

שמן הזית הזה היה צריך להיות שמן זך שבזך, שמן שהובא מן הזיתים הראשונים שמתבשלים, אלו שנמצאים בראש העץ, וגם אותם היה צריך לכתוש ולסנן ולא לטחון בריחים כדי שלא יתערבו בהם שמרים. השמן הזה צריך להיות נקי וטהור.

ה"שפת אמת" אומר על זה דבר חשוב:  "ודאי עיקר עבודת האדם הוא הבירור".

הנה כאן הפרדוקס. אנו מדברים על השמן למאור. האור הוא כוח שופע, מתפרץ, חודר סדקים. אור בקבלה הוא אחד המטפורות לשפע האלוהי. אך כדי לייצר את האור הזה במקדש אנו נדרשים לתהליך של בירור, סינון, בחירה. הפרדה בין עיקר לטפל, בין הטהור ללכלוך, בין מה שמגביר את הבעירה, למה שעלול לסכל אותה.

הניגוד בין הכוחות הקדומים האלה מצוי בכל. עולם החי שסביבנו התפתח בשני תהליכים הפוכים, התלויים זה בזה- מצד אחד כוח החיים המתפרץ והחזק, המצוי בכל, מבלי שאדם יוכל לנתחו או לייצר אותו, ומן הצד השני התהליך המכונה "הברירה הטבעית" – זאת ששכללה את החיים בתהליך של ביקורת, והביאה אותם עד למורכבות המופלאה בה אנחנו חיים. 

במערכות יחסים אנחנו מתחבטים בין אותם כוחות ממש. בין הצורך לגעת, לדבוק איש באחיו, להתחבר, להשפיע, לקבל- ולהתאהב, ובין הצורך לסדר את מערכת היחסים  (מערכת- איזו מילה טכנית) להגיע להסכמות ולהסכמים, לקיים נהלים, בית, משפחה, חשבון משותף.

ה"שפת אמת" ממשיך ומתייחס לעובדה שלהארת המשכן נחוץ השמן הזך ביותר, אבל למנחות ניתן להשתמש בשמן פשוט יותר. והוא מסביר:

אף כי למנורה פסול זה השמן רק הראשון … אך ע"י הרמת נקודה ראשונה הזכה, על ידי זה זוכין להוציא אח"כ גם התפשטות הנקודה שמתערב תוך השמרים.

מה הוא מציע ? לאחר שבחרנו את אותו שמן זך וטהור שהוא לה', הזוך הזה מאפשר לנו אחר כך גם להשתמש גם בשמן המעורבב יותר. עקרו של דבר: אדם צריך שיהיה בו את אותו נר תמיד (חומר ההופך לנגד עינינו לאנרגיה) המבוסס על שמן טהור, כדי שהוא יוכל בשאר חייו, לפעול בסביבות יותר מורכבות.

כלל זה תקף מאוד בתחום היצירה– כשלימדתי תסריטאות, ביקשתי מן התלמידים שלי לכתוב את ה"וואן ליינר" של היצירה שלהם, אותו משפט שמבטא יותר מכל את לב היצירה, את מהותה, את הדבר החשוב להם מכל בה. כל עוד המשפט הזה ברור לך כיוצר, תוכל להרשות לעצמך להתפזר, לנסות, להתרחב ולפעול בתוך מורכבות גדולה. כאשר מציעים לך הצעות- או באים בביקורת, המשפט הזה הוא המשפט שמאפשר לך לבחון האם ההצעות הללו לא מסיטות אותך מן המסלול. אם הלכת לאיבוד בין גרסאות ואפשרויות, הצעתי לעצמי ולתלמידי- שים לפניך את אותה תמצית, נסה להבין אותה- ואז כשהיא ברורה לך קרא ממנה את התסריט- בדוק האם התמצית עולה מן  היצירה, מתבררת ממנה וחיה בה. 

אילו כללים סמויים מן העין, שנכתבו בידי גמדים, משתקים אותנו כך ?

אלה כוחות סותרים- החיים והביקורת. נחוצים כל כך אבל מנוגדים. אם יש בך רק את התמצית, אם אתה לא מסוגל להשתחרר ממנה, לא תוכל ליצור באמת. אתה תשאר ברעיון ותשרטט כל הזמן קוים לדמותו. תוכל לכתוב מסה- אבל לא יצירה. כדי ליצור צריך שהרעיון יהיה מופנם ומעובד דיו כדי שתוכל לרקוד איתו. אם הנושא- התמצית קרובים ורגישים מדי אתה עלול להתקע מבלי יכולת להפעיל כלי עריכה סינון וביקורת. מן הצד השני- אם מה שיש בך הם רק קולות ביקורתיים, יקשה עליך מאוד ליצר שורה טובה אחת, היצירה שלך תיבש ותהפוך לגל עצמות מתפורר. 

אבל איך אפשר לעשות את זה בחיים ?
בעוד שליצירה אפשר לכתוב שורה ממצה, האם יכול אדם לכתוב שורה כזאת לגבי חייו? ובכלל איך ניתן לחיות באיזון הזה-  בין שפיעה לסינון, בין אור לביקורת? יורשה לי לשער שרק מיעוטנו נמצאים שם. רוב בני האדם שאני רואה סביבי כורעים תחת נטל הביקורת. למדנו לנוע בעולם באופן מדוד וזהיר מאוד, לא מרשים לעצמינו לבעור באנרגיות המצויות בנו. אנו סובלים מאוד מכל אותן תנועות גדולות משיחיות הקיימות בנו ושאותן אנחנו נמנעים מלממש. כולנו גוליברים גדולים, הקשורים באין סוף חוטים קטנים שעוצרים אותנו מלנוע. אנו שבויים של תיקונו של עולם, מבלי שנוכל באמת לעשות משהו אמיתי ובעל משמעות.

מיק ג'אגר בוער שוב ושוב

מן הצד השני – אלו הבוערים באש היצירה והשפע מצויים כל הזמן בסכנה גדולה מאוד של חציית הגבולות, של פגיעה קשה בעצמם או באחרים. כך כוכבי רוק- כך גם רבנים כריזמטיים מדי, כל אלו נמצאים בסכנה גדולה כל הזמן. כל מי שחומד את עצמתו של כוכב צריך לדעת על הכוחות הפועלים בתוכו, על סכנת השריפה התמידית העומדת מולו, שלא לדבר על אדמו"רים. בשיחות שערכתי עם רב בעקבות הפרשה הקשה של הרב אלון, הוא סיפר לי באילו סייגים וכללים הוא מקיף את עצמו כדי שלא יתקרב בשום אופן לאזור הבעייתי הזה שבין בני אדם. ככל שהאנרגיות גדלות, ככל שכח החיים חזק יותר, כך מערכת הסינון צריכה להיות ברורה יותר. ומן הצד השני- כאשר כח החיים חלש מדי- ניתן לייחס זאת לא פעם למערכת הגנות הרמטית וקשה מדי. אלו כוחות שחייבים להיות באיזון. יין ויאנג. אור וביקורת, שפע וסינון.

הציבור הדתי נפגע בימים אלו פגיעה קשה במקום רגיש מראש. לאחר שנים של שמירה קפדנית על הישר והטוב הוא מגלה את העוצמה בשחרור. את כוחות הבעירה המצויים בתוכו. עכשיו הוא חוטף מן הצד השני. הוא מגלה שכוחות אלו מסוכנים מאוד. על כך מציע השפת אמת לדבוק בכוחות המאירים, אך לסנן אותם, אבל איך עושים את זה בלי לשתק את עצמינו ? כיצד מחזקים את כוח החיים שיבש ? איך עושים זאת מבלי להסתכן בחציית גבולות מטורפת? איך מתנערים מכללים משתקים מדי?  האם ניתן להתחבר לאותו שמן זית זך וטהור המצוי בנו ולבעור ממנו, או שמא הבעירה צריכה להתחיל במדורה גדולה רוויית ענפים ובנזין  שתשרוף את כל מה שעצר אותנו ורק אחר כך נוכל לחזור לאותה הדלקה עדינה זכה ומדוייקת ? 

שבת שלום.

5 תגובות ל - תצווה – לבחור בין חטא למוות

  1. אהרן היקר :)
    מרגש כל כך לקרוא את מה שכתבת. כל כך מדויק ונכון וחכם. מהדהד בי מאוד מאוד.
    כאילו נסכת שמן זית זך שבזך על נשמתי הפצועה.
    תודה.

  2. "שפת אמת"…..

    דיברת אמת צרופה. והאמת עצמה מזככת.
    "לא יכון דובר שקרים לנגד עיניו"..

    לברר מספיק, את עצמנו לעצמנו עד שנדע את האמת שלנו.
    ואז לפעול מתוך אותה אמת. ואף על פי כן, אף ע"פ שעקד אברהם (החסד)
    את יצחק (הדין, החוק היבש – הכלל – הגבולות) אף על פי כן להכיר את הגבולות
    כחלק מהאמת שלנו.

    שבתוך האהבה (כרגע מתממשקת לזה יותר מל"יצירה") יש ואנחנו רוצים רק להשפיע טוב
    לשכוח את עצמנו, לתת ללא גבול. להבין, שלכלי המכיל יש גבולות ואם לא נכבד אותן
    ולכן נמנע מלהציף החסד לא יבוא לטובה.

    שיעור לא קל, אבל הכרחי.

    והביקורת.. העין הביקורתית, המפוכחת – אם זככנו אותה מספיק
    כלומר, הפרדנו בין מה שמגיע מהפחדים וחוסר הביטחון שב"טבענו"
    כל אחד בגלל מכלול הנסיבות שמהוות את "חייו", העין הזו רואה נכוחה.
    ומסייעת לידיעת האמת.

    ומכאן הלאה הביקורת יכולה ללכת יד ביד עם החיים (נראה לי)

  3. וויספר- תודה !
    ים סוף- את מציעה רעיון חזק מאוד ואת מסבירה לי את הנקודה סביב כל מה שכתבתי. מה שצריך לבקר ולזכך הוא את הביקורת. אם הביקורת תהיה מזוככת, נקיה, לא דורסנית, החיים יוכלו להעיר ולהתפשט. תודה רבה.

  4. אם הצליח לי ולו בזעיר אינפין, להשיב טובה
    על כל הגילויים והבירורים שאתה מסייע בידי להגיע עדיהם
    בזכות כתיבתך, אשריי. שמחה בכתיבה שלך, ב"כלי" שעושה אצלך
    עיבודים מרתקים ואשר מכוונים לנקודת האמת שבשורש הדברים.

  5. ‫אם הצליח לי ולו בזעיר אינפין, להשיב טובה
    על כל הגילויים והבירורים שאתה מסייע בידי להגיע עדיהם
    בזכות כתיבתך, אשריי. שמחה בכתיבה שלך, ב"כלי" שעושה אצלך
    עיבודים מרתקים ואשר מכוונים לנקודת האמת שבשורש הדברים.‬

פרסם תגובה