מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


פרשת שבוע: כמעט למות בין ארץ לשמים

משה שובר את הלוחות ומביט בנו - רמברנדט

קשה לתאר סיטואציה דרמטית יותר. 

משה נמצא על ההר, עם האלוהים. באותו הזמן, ללא ידיעתו, העם שאותו מנהיג משה, שבעבורו הוא מקבל את התורה- בוגד בדרך וחוטא בעבודה זרה. 
וכך הפסוקים:
וַיְדַבֵּר ה'  אֶל משֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
האינטימות שהיתה בן האל למנהיג נקטעת באחת. משה נמצא במדרגה גבוהה מאוד, אבל העם, העם נפל.
המדרש מספר לנו את האלמנט הדרמטי הזה לפי דרכו.  

אמר ר' יצחק: בשעה שאמר לו הקב"ה "לֶךְ רֵד ", חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות ולא היה יודע מאיזה מקום לירד והיו מלאכי השרת מבקשים להרגו, אמרו: הרי השעה להרגו.  ידע הקב"ה מה המלאכים מבקשים לעשות לו, מה עשה הקב"ה ? א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם רב חנן בר יוסף בשם ר' אבא בר איבו: פתח לו הקב"ה פשפש מתחת כסא כבודו ואמר לֶךְ רֵד  שנא' (דברים ט) "ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה". (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב)   

המלאכים הללו, לפי המדרש,  עוינים את משה מאז ומתמיד. מעניין שאנו רואים את המלאכים כיצורים שנועדו להגן, ולא מבינים את העוינות הגלומה בהם כלפי האדם המבקש לעלות מעלה, והמבקש לקחת מהם את המקום הראוי להם כמשרתיו האולטימטיביים של אלוהים.  המלאכים בסיפור, כאילו חיכו לרגע הזה שבו יוכלו להרוג את משה.   

הטיפוס במעלה ההר עושה את האדם פגיע. הוא יוצא ממקומו הטבעי כדי לכבוש לעצמו טריטוריות אחרות. משה, כך מסתבר עכשיו, לא נמצא על ההר רק בזכות עצמו. אבל כמו במשחק ריסק, אם אתה מגיע לעמדה חשובה ללא גיבוי מלמטה, כל דבר יכול לפגוע בך.   

משה היה האיש שנתן לעם כוח בנצחון על עמלק, עכשיו מסתבר שכוחו בא מלמטה. ללא העם שעומד מאחוריו, משה הוא בן מוות. הוא הופך לעיוור. הצרות מסמאות אותו. הוא מבקש לרדת אבל אינו יכול. הדרך למטה היא דרך של התרסקות. קריסה. המלאכים יתפסו אותו בדרך כשהוא לא נמצא בהגנתו של האל ולא בסביבה הטבעית עם העם.
מה יכול משה לעשות ? עצתו של אלוהים- לֶךְ רֵד .   

אפשר ללמוד מן הדבר לגבי היחס בין העם לשולחיו. אנו מצפים מחברי הכנסת, השרים, ומן אנשי הרוח והרבנים שיעלו על ההר בשבילנו. שיורידו לנו מלאכים, שילמדו אותנו איך לעלות אחריהם, ואיננו מבינים שהם שואבים עוצמתם מאיתנו. אם אנו מתפלאים על חולשתם, אין לנו אלא להביט בעצמינו.   

תסתכלו עליו תראו את עצמכם. wall-e

אותו סיפור מתרחש במשפחה. העבודה, הילדים, כל אלו הדברים שהם חלק מהותי מעניינה של משפחה עלולים להביא (ומביאים פעמים כה רבות) לבני הזוג להתרחק זה מזו עד לקריסה מוחלטת.  

הדבר יכול להוות משל לחברה שלנו שחלקים ממנה מתפתחים במהירות שקשה לתאר, בעוד שחלקים אחרים, ללא שום איזון, יורדים מטה. זה קורה בפערים הכלכליים והחינוכיים האדירים, אבל זה קורה לנו גם יחד. לכל אחד מאיתנו. כמו בסרט וול- אי המתאר בני האדם המשייטים למעלה בחלל משופעים טכנולוגית בעוד גופם מוזנח לחלוטין. העולם נפתח בפנינו. חידושים למכביר, אוצרות מידע שופעים אלינו מכל מחשב או טלפון נייד, אבל מה קרה לנפש האדם? אנו מאמצים כל חידוש מבלי לבדוק מה היא השפעתו עלינו. האם התפתחות אדירה זו של חלק אחד באדם לא מנבאת בהכרח את קריסתו של האחר ?  חלק מתוכנו ממריא לשמים, חלק אחר, עלול בו זמנית לרדת לפאתי תהום רבה. אם נתבונן כך בסיפור, נוכל אולי לתהות על מידת אחריותו של משה רבינו שעלה ל40 יום והזניח כך את צאן מרעיתו. האם לא היתה זאת טעותו של משה להתנתק כך מן העם ?     

מהי הדרך שיבור לו אדם שתבטיח לו עליה להר ללא סכנה ? איך יכול האדם לדעת שכאשר הוא מתקדם בתחום אחד באופן מטאורי הוא לא מקפח חלקים אחרים ומביא את עצמו לידי פיצול ?   אנו חיים בתרבות של תנועה, שינוי מתמיד. רעידות אדמה הן אצלינו בבחינת מצב מתמשך. המשפחה, החברה, התרבות, התקשורת בין אנשים, כל אלו עוברים שינויים מטורפים ממש. האם יש משהו שבכוחנו לעשות ?

דוגמה לאופן בו הפכנו פרוצים לסכנה אפשר לראות מיחסה של היהדות למעמקיה.   חז"ל הציבו תנאים חמורים ביותר בפני מי שרוצה להכנס לתורת הסוד. החל בגיל סף של 40 כשכרסו של אדם מלאה תרתי משמע, והוא מיוצב ומיושב. הם דרשו ממנו הקפדה יתרה במצוות ובסייגים. הם הגנו על האנשים אבל הביאו את היהדות לסכנת מוות מהתייבשות. החסידות לקחה על עצמה לחבר את העם היהודי למקורות החיות וההשראה בכך שהיא פתחה את אוצרות הסוד של היהדות. במקביל החסידות הקימה אמצעי מייצב בדמות קהילה ובראשה אדמו"ר. מה נותר היום ? אנו חיים בעולם שבו הדמוקרטיזציה של הכוח והידע הם ערך חשוב. לכל אחד גישה כמעט לכל מה שיחפוץ בו. תרופות אפשר לקנות במדף או ברשת ללא השגחת רוקח, מבלי לדבר על קבלת יעוץ רפואי מיידי. כל אחד יכול להפוך למטפל רוחני או נפשי כל עוד לא יכנה את עצמו פסיכולוג.  

איך שומרים על האחדות הזאת? איך דואגים שחלק אחד מאיתנו לא יתנתק במרומים בעוד שחלק אחר הולך לאבדון בתחתיות?   

אני חוזר לפסוק- לֶךְ רֵד . כל כמה שאנחנו אוהבים את חיינו שם ברקיע, או בפייסבוק, עלינו להשאר מחוברים לאותם יסודות בסיסים קמאיים, פיזיים שבנו. יום הכיפורים נעשה בצום. רבים ראו זאת בנסיונם של בני האדם להדמות למלאכים. אני לעומת זאת רואה את זה בהיפוך הגמור. דרך מניעת האכילה אנו, בעל כורחנו, מתחברים לגוף שלנו, לרעב, לחולשה, לצורך באנרגיה ממקומות חומריים לחלוטין. מתוך חולשה פיזית זו, והזדקקות זו אנו יודעים טוב יותר מה מקומנו כאן עלי אדמות. תפילותינו כנות יותר. אין לנו כוח להמריא סתם, אין לנו אנרגיה למעשי זיוף והתחזות. ואכן, בסופו של יום הכיפורים בתפילת נעילה, כשאנו חלשים מתמיד, אנו חוזרים לאותם פסוקים נצחיים של 13 מידות המופיעות בפרשתנו שכל כולם בקשת חסד בחינת: לי אין כוח עוד- חוס אתה עלי.
ה' ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה … (שמות פרק לד )   

לֶךְ רֵד .

10 תגובות ל - פרשת שבוע: כמעט למות בין ארץ לשמים

  1. אהרן יקר.
    זה פוגש אותי בכל כך הרבה מקומות שאני לא יודעת מהיכן להתחיל.
    המקום של היצירה אצלי שנים היה תוך תחושה של עליה מטאורית
    כמלאכים נוגעים בכתפי ואינני יודעת אם הם מלאכי שרת או מלאכי חבלה.
    כך כל פעם מחדש, ביצירה ובנגינה, וכל זה נעשה במנותק מן ההמון.
    והנה כדי להתחבר מחדש לעולם, הייתי צריכה לרדת לשאול תחתיות, ומתוך
    המקום הנמוך הזה לטפס לא אל ראש ההר אלא אל המישור.
    ובמה זה הסתיים?
    סלולרי. כן, אהרן, אכן – אם באחת מהפרשות הקודמות עוד הייתי רחוקה וזה
    היה בלתי נתפס ומשוקץ מבחינתי, היום אני יכולה להתייחס לזה כאל אמצעי
    ולא כאל עבודה זרה.
    אולי אם למשה היה סלולר, לפחות היה יכול לסמס לעם, כשהוא על ההר…

  2. וויספר. אני מבין לחלוטין. ואכן כן אני מסכים איתך- משה וסלולרי- איזו מחשבה מהפכנית. ואגב אם לא סלולרי- אם רק היה מעדכן את הסטאטוס שלו- ואומר- חברה- אני מקבל קצת הסברים על לא תחמוד ואני תכף בא. תודה על תגובתך.

  3. מעולים שניכם.. :) סמס ועדכון סטטוס..

    בפעם האחרונה שרשמת שם "לך רד".. פתאום זה צלצל אצלי משהו.

    "לך-לך"… האמירה הזו לאברהם כיוונה אותו (בין השאר) להכנס פנימה לך=אליך=לתוכך
    כך התחיל המסע שלו אל הארץ המובטחת.

    ואילו משה מביא לנו את הצד השני. שאם הליכה פנימה יש בה התרוממות, עלייה במדרגה הרוחנית
    הרי שהירידה, פירושה אולי, יציאה החוצה.

    וזה מה שאתה מדבר עליו. וגם וויספר. שמירת קשר עם העולם החיצון. עם ה"רגיל" ולא רק עם המקודש.
    שיש אנשים, ואולי זה כולם כשמגיעים למקומות האלו, שהיו מעדיפים להשאר שם. שמתכנסים פנימה
    נעלמים מהעולם, ונבלעים בתוך אותו עולם שלהם עם עצמם ועם היצירה.. ולא "בא להם" שיפריעו להם.
    שיוציאו אותם משם.

    אלא שהחוויות בעולם האמיתי מזינות את העולם הפנימי, ומי שנשאר רק שם.. כמו מים עומדים – יתעפש.

    ועל אף שעם ישראל מוצג כנפרד ממשה, ולכאורה לא הוא היה בסכנת "התעפשות".. אולי האמת היא
    שמשה, ואהרון ועם ישראל אכן רק מייצגים חלקים שונים של אותו אדם. ולא ישויות נפרדות.

    ואם כך ואם כך, אם בעבור שלומנו האישי, או בעבור שלומם של קרובינו/אהובינו האנשים המושפעים על ידינו
    ללמוד להתעלות מבלי להתנתק הוא אתגר לא פשוט אבל ראוי עד מאד מאד, הכרחי אפילו.

    שבוע מבורך.

  4. נעים מאוד להכיר.

    היהדות היא דת קולקטיווית במהותה, היתי אומרת דת שמאמינה בכוחו של היחד. למשל, התורה ניתנה לקבוצה. הזהר נכתב על ידי חבורה. המקובלים נמצאים עם המשפחות שלהם בתוך הקהילה היהודית. הסתגרות אינה אופציה, אלא אם כן במצבים מיוחדים של התבודדות שמוסכמת על הכלל. הכיון הוא כיוון של התכללות. כיוון של חיבור .

    חיבור למה? בין מה?

    ישר – אל.

    אם נתעלם לרגע מן הפירוש של האל כה'. ישר אל. לא למה אלא העיקר ישר ומיד אל…

    יותר מתמיד העולם של היום קורא לאנשים להתחבר. בחיבור מתגלים כוחות עליונים שמאפשרים את ההתעלות על האישיות-האגו (פרעה) של הפרט. זה לא עניין מוסרי של פעילות התנדבותית. פשוט ככה זה בנוי ועובד.
    אנחנו הכרה אחת שכוללת את בין-לדן. אף אחד לא בחוץ, כולם בפנים עכשיו, בתוכי.
    עלית להר לבד? פתחת פער. העם סרח. לא עובד.
    אני בהיי, והחבר שלי בדאון. כל אחד לעצמו, אין חיבור וזה לא עובד. אחד עשיר, אחד חכם, אחד בריא, אחד חולה אחד טיפש אחד אלים, אחד רעב.

    החלקים האלה מוכרחים לרצות להתחבר ולא אחד על חשבון השני. "לך רד" MIND THE GAP.

    תודה על הבלוג שלך.

פרסם תגובה