מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


על התשוקה

הפסוקים הבאים, עצמתם רבה.

שמים בוערים בתשוקה למה. צילום של מתן

א וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.  ב וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל-ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.  ג וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה:  כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'.  ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  ה זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.  ז וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח.  (פרשת בהעלותך- במדבר יא)

אמי עליה השלום נהגה לומר- כי ברור לה שאם היתה חיה אז, בדור המדבר, ודאי היתה חלק מן המתאוננים.  מעניין לציין שכאשר אמי חלתה מאוד בגיל 70 ידעה לומר לפני מותה כי היא מודה לאלוהים על כל השנים הטובות שנתן לה, ואינה באה בטענות כלפיו. למרות זאת, ועל אף אישיותה הצנועה והמקבלת, יכולה היתה להזדהות עם בני ישראל המתאוננים.

אבל אני רוצה להמשיך הלאה- מן המתלוננים אל המתאווים. כה רבה תאוותם של בני ישראל, שעוד לפני שהם מתאווים למשהו, הם מתאווים תאווה. אולי רוצה הכתוב לומר שתאוותם היא נקיה ומזוקקת. הדברים להם הם משתוקקים, הדגה, הקישואים והאביטיחים, החציר הבצלים והשומים אינם מושאים רגילים של תאווה.  הם מופיעים כאן כמין תירוץ לקיומה של תאווה עירומה ולוהטת.  הם מושא אקראי לתאווה הנוראה שקורית להם.

הסיפור הזה מוכר לי מנסיוני האישי. אם לא הייתי במתלוננים, אל המתאווים ודאי הייתי מצטרף. אני גם מניח שרוב הקוראים כאן ידעו טעמה של תאווה אי פעם בחייהם.  בני ישראל על כל פנים נתקפים תאווה מסמאת עיניים. זו תאווה שמאיינת את הכל. כל מה שאינו במוקד של התאווה כאילו לא קיים. אפילו המן- שאותו מהלל הכתוב, כאילו אינו. "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל". אין לנו כלום. אין לנו ענין בכלום. רק אותם הדברים בהם אנו חושקים קיימים כעת.

בסרט המצויין לפניך ברעדה (שאפשר לקרוא עליו גם כאן)מתאר הבמאי סנדי דוקובסקי, שהוא יהודי שומר מצוות והומו, שיחה עם רב, בנוגע לתשוקתו שמופנית לכיוונם של גברים. הרב שאל והתעניין בגילוי לב, למה בעצם שגבר ירצה לעשות כך וכך עם גבר אחר- מה ההיגיון שבכך ?  סנדי כמו יהודי טוב שאל בחזרה- ולמה בעצם שגבר ירצה לעשות כך וכך עם אשה- מה ההגיון שבכך ? בתגובה על השאלה חשב הרב וחשב ואז ענה- אתה צודק. זה באמת לא הגיוני. 

ר' נחמן לוקח את חוסר ההגיון שבתשוקה צעד אחד קדימה. הוא מספר בשולי ספר המעשיות שלו על אדם אחד שלא האמין במזיקים- לצים. על כן, הגיע אליו לץ ומכר לו סוס מעולה בחצי מחיר. האיש מציע את הסוס למכירה, וכשרואה את ההתלהבות של הקונים מן הסוס הוא מעלה את מחירו, מעלה ומעלה עוד ועוד. המלך שומע על הסוס ומציע לקנותו בסכום אדיר, אבל האיש לא מתרצה גם בסכום זה. ואז מתחיל הבלגן

הָלַךְ מֵהַמֶּלֶךְ עִם הַסּוּס לְהַשְׁקוֹתוֹ, וְהָיָה שָׁם פְּלוֹמְפְּ [משאבה] שֶׁמִּשָּׁם מַשְׁקִין, וְקָפַץ הַסּוּס לְתוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ, וְנִתְעַלֵּם וְאֵינֶנּוּ [הַיְנוּ שֶׁנִּדְמֶה לוֹ כָּךְ כִּי הָיָה מַעֲשֵׂה לֵצִים כָּל הָעִנְיָן שֶׁל הַסּוּס], וְצָעַק מְאד עַל זֶה. נִתְקַבְּצוּ אֵלָיו בְּנֵי הָעוֹלָם לְקוֹל זַעֲקָתוֹ וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: מָה אַתָּה צוֹעֵק ? הֵשִׁיב, שֶׁהַסּוּס שֶׁלּוֹ קָפַץ לְתוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ. וְהִכּוּ אוֹתוֹ הַכֵּה וּפָצוֹעַ כִּי נִדְמָה לִמְשֻׁגָּע, כִּי נֶקֶב הַפְּלוֹמְפְּ צַר מְאד, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּקְפּץ הַסּוּס לְשָׁם ?! וְרָאָה שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ וְהוּא נִרְאֶה כִּמְשֻׁגָּע, וְרָצָה לֵילֵךְ מִשָּׁם. בְּתוֹךְ שֶׁרָצָה לֵילֵךְ מִשָּׁם וְהִנֵּה הַסּוּס מַתְחִיל לְהוֹשִׁיט ראשׁוֹ מִתּוֹךְ הַפְּלוֹמְפְּ, וְהִתְחִיל לִצְעק שֵׁנִית: אֲהָהּ אֲהָהּ ! מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁיֵּשׁ שָׁם סוּסוֹ, וְנִתְקַבְּצוּ שׁוּב אֶצְלוֹ בְּנֵי הָעוֹלָם, וְהִכּוּ אוֹתוֹ שֵׁנִית, כִּי הוּא מְשֻׁגָּע כַּנַּ"ל וְרָצָה שׁוּב לֵילֵךְ מִשָּׁם, כֵּיוָן שֶׁרָצָה לֵילֵךְ וְהִנֵּה מוֹשִׁיט שׁוּב הַסּוּס אֶת ראשׁוֹ מִן הַפְּלוֹמְפְּ וְהִתְחִיל לִצְעק עוֹד כַּנַּ"ל וְנִתְקַבְּצוּ שׁוּב אֵלָיו וְהִכּוּהוּ כַּנַּ"ל.

היופי בסיפורו של ר' נחמן הוא הקיצוניות אליה הוא מגיע. הסוס נעלם בתוך חור של ברז. לא באר, לא מערה, אלא חור קטנטן. וזהו הרי טבעה של התשוקה. היא יכולה להתרכז בתוך האובייקטים הקטנים ביותר, הנסתרים מן העין. אין ספק שר' נחמן רומז כאן לא מעט גם על התשוקה המינית. והרי היא אכן מופלאה ביותר. בכוחה לשנות עולמות, להניע ציים, לחולל מעשים גדולים בעוצמתם, או, לא עלינו, בשפלותם- וכל זה בגלל אותו חור קטנטן.

אבל אולי הסיפור הזה מלמד אותנו דבר נוסף. טבעה של התשוקה להיות בדבר הקטן המצומצם. התאווה היא כוח של חיבור. חיבור שלנו לדבר מסויים. התשוקה להתחבר נובעת מתחושת הניתוק, מתחושתו של האדם כי הוא בודד, או חסר קשר ברור והקשר ברבדיו העמוקים ביותר. כך- האדם בדרך כלל לא חושק בחופש כי אם בהיפוכו. הוא רוצה אולי את החופש לחשוק, אבל התשוקה אינה חופש כי אם להפך. התשוקה היא רצון להיות אחוז. סגור בתוך דבר מה, ולא לראות שום דבר שיערער את האחזותי בדבר. ככל שהדבר שאנו חושקים בו קטן יותר, כך הוא גם מספק לנו אחיזה פשוטה וטובה יותר.

מה עושים מול התשוקה ? הגמרא מספרת שחז"ל ניסו להמעיט בעוצמת התשוקה המינית וכמעט החריבו את העולם. דרך זו אינה אפשרית, למרות שהיא מיושמת עד היום בעולם המערבי. הנצרות הביאה לעולם המערבי הנוצרי והיהודי, הדתי והחילוני, את התפיסה שהתשוקה היא חטא מגונה. כמובן שתפיסה זאת אינה מחלישה את התשוקה, כי אם מעצימה אותה, וגורמת לה לא פעם לבוא לידי ביטוי במקומות קשים ולא צפויים.

אבל יש גם דרך אחרת להתמודד עם התשוקה. דרך יהודית. הציצית, כידוע מטרתה לסייע להמנע מלזנות אחר עיניו. הציצית על פי התורה צריכה להיות צבועה בתכלת. לפחות בחלקה. והנה גמרא יפהפיה ממסכת סוטה יז.

היה ר' מאיר אומר. מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין ? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב (יחזקאל א) כמראה אבן ספיר דמות כסא:

מדוע ר' מאיר הולך בדרך פתלתלה כל כך ? מדוע אינו אומר שתכלת דומה לכיסא הכבוד ? והתשובה היא פשוטה. כפי שכתבתי בעבר, הכל הוא עניין של פרספקטיבה. עינו של האדם המשתוקק נעוצה במושא תשוקתו. הוא אינו יכול להסיר עיניו ממנו. הציצית המתנפנפת חודרת לשדה הראיה של החושק, עם צבע בולט ונועז. הצבע הזה, שולח אותו לא רחוק מדי- לא למחוזות תיאולוגיים, כי אם קרוב מאוד, אל הכחול של הים, המסמל בעינינו את עולם הרגש הסוער. הבט- אומרת הציצית, עם התשוקה יש גם רגש. אל תתעלם ממנו. אבל גם הרגש הזה, שבים, שבלב, אינו בא סתם. רגש זה מקבל את צבעו מן השמים, אותו יסוד רוחני. לרגש בלי רוח אין תוחלת עמוקה ורחוקה. אל תעזוב את התשוקה, אומרת הגמרא אבל תרשה גם לרקיע להיכנס.  וכאן מגיע הקטע הנועז מכל. מן הרקיע הגענו לכסא הכבוד- ושם אומרים ש"תחת רגליו (של האל) כמעשה לבנת הספיר". הדיבור על רגליו של האל מאחד כאן שני יסודות. את הצד האלוהי, עם הצד הגשמי, שיש בו מן התשוקה. היהדות לפי ר" מאיר אומרת לו לאדם, שמור על התשוקה, אבל אל תשכח להכניס לתוכה רגש, רוח ואל. ועכשיו התשוקה איתך אבל היא אחרת.

האם זה אפשרי ? העיתונים מלאים בלי סוף אנשים שדחפו בכח את ראשם לפלומפה. בהם שרים רבנים פרופסורים וראשי ממשלה. הם בסך הכל בני אדם ועל כן לא תמיד מסוגלים לוותר לרגע על תשוקתם גם במחיר של הרס חייהם. כאלה אנחנו. לוותר על התשוקה באמת איננו יכולים. על כן, אולי רגע לפני התבערה, ינסה אדם את הדרך השניה. הדרך בה יאחז בתשוקתו, אבל מתוך פרספקטיבה. יחיה אותה לעומקה ויראה כמה הרבה היא יכולה להכיל,  ואיזו עוצמה, וכמה יופי, ואלוהים.

3 תגובות ל - על התשוקה

פרסם תגובה