מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


מרילין מונרו ואני ביום הכיפורים

מרילין מונרו ואני ביום הכיפורים

קשה לומר שכנער צעיר אהבתי את יום הכיפורים. הצום הטיל עלי מורא, ואת השעות האחרונות על הסבל הכרוך בהן, רק ביקשתי לעקוף. הוידויים הארוכים והמיוסרים הטילו עלי שעמום: לא הבנתי על מה יש להתחרט כל כך, בקשת סליחה קצרה ועניינית נראתה לי מספיקה לכפר על כל חטאי. הדפים שצורפו לסידור בישיבה, ובהם פירוט החטאים עליהם יש להתוודות, היוו חידה ללא פתרון. מעולם לא הבנתי מי הם האנשים שעושים את כל העבירות האיומות האלה, ואם אכן ביצעו את כל המפורט בסידור, מה הם עושים בבית כנסת ?  

כשהתבגרתי עדיין היה היום הזה קשה לעיכול. את חטאי ביקשתי לשכוח, חרטותי שבו על עצמן שנה אחר שנה. נמאס לי למחזר את הבטחותי לשינוי פתאומי, ותחושת הטוהר והצדיקות נעלמו כבר למחרת הצום. היו לא מעט רגעים של עוצמה בתפילה, ושירים שנגעו ללבי, ועם זאת אמונתי בכוחו של היום התמעטה והלכה. את התפילה הארוכה, החולשת כמעט על כל היום, נהגתי להעביר בעזרת ספרות יפה: ימים נוראים של ש"י עגנון וספרים נוספים. 

לקח עוד זמן עד שמצאתי את דרכי אל היום הזה. עם הזמן יום הכיפורים הואר בעיני באור אחר. מול הפרוזאיות הבלתי נסבלת של הדפים אותם חילקו לנו בישיבה, ובהם פורטו לפי א"ב כל החטאים האפשריים, גיליתי את הפיוטים. אלו, הסתבר לי, עוסקים פחות בחטא ויותר בנפש העומדת להתפלל על עצמה מול האל. דווקא אותו צד פיוטי שבהם מאפשר גישה עמוקה יותר לאתגר, כל פיוט בדרכו.  

כך למשל: תפילה זכה, שעליה למדתי בישיבה התיכונית, המאיסה עלי את התשובה. הנה כמה שורות לדוגמא:

בָּרָאתָ בִּי מֹחַ וָלֵב וּבָהֶם חוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וְהַרְהוֹרִים טוֹבִים
וְלֵב לְהָבִין דִּבְרֵי קָדְשֶׁךָ וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְבָרֵךְ כָּל הַבְּרָכוֹת בְּמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה.
וַאֲנִי טִמֵּאתִי אוֹתָם בְּהַרְהוֹרִים וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.
וְלֹא דַי לִי בָּזֶה אֶלָּא שֶׁעַל יְדֵי הַהַרְהוֹרִים הָרָעִים בָּאתִי לִידֵי טֻמְאָה
פַּעַם בְּרָצוֹן וּפַעַם בְּאֹנֶס בְּטֻמְאָה הַמְּטַמֵּאת אֶת כָּל הַגּוּף.
וּמֵהֶם בָּרָאתִי מַשְׁחִיתִים וּמְחַבְּלִים הַנִּקְרָאִים נִגְעֵי בְנֵי אָדָם.

תפילה זאת הנאמרת לפני "כל נדרי" עוברת על כל אבריו של האדם, מספרת את הפוטנציאל הנפלא שלהם, ואיך טימא האדם את עצמו באותם איברים ממש. והנה- מולה ובמקומה, אומרים בעדות המזרח את הפיוט המופלא: "לך אלי תשוקתי". תפילה זו משל ר' אברהם אבן עזרא עוברת גם היא על הוידוי דרך אבריו של האדם, אך נקודת המוצא שלה היא חיובית הרבה יותר. הנה שורות הפתיחה.

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי     בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי        לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

מדובר כאן בסיפור אהבה. בסיפור של תשוקה, בין אלוהים לאדם. זאת נקודת המוצא. גם בפיוט זה האדם חוטא, אך חטא זה מתואר באופן פיוטי. 

בָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ               וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי
וְעָזַבְתִּי רְצוֹנְךָ                  וְהָלַכְתִי בְּתַאֲוָתִי
וְהִשְׁלַמְתִּי רְצוֹן יִצְרִי           וְלֹא בַּנְתִּי לְאַחֲרִיתִי
וְהִרְבֵּיתִי לְהוֹסִיף חֵטְא       עֲלֵי רִשְׁעִי וְחוֹבָתִי
וְלָכֵן כִּסְּתָה פָנַי                כְּלִמָּתִי וְגַם בּוֹשְׁתִּי
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס           וּמִמָךְ הִיא סְלִיחָתִי

 סלחו לי, אבל הוידוי הפרוזאי הוא פורנוגרפי. הפירוט הזה של המעשה, כשהוא מנותק מן ההקשר האנושי שלו הופך את המעשים לעיקר. לעומתו הפיוטיות- שמה במרכז את המהות החמקמקה והנסתרת של החטא, את ההקשר האנושי, את ליבתו של האירוע שהוא אנושי כל כך. הפיוטיות ביפיה מציעה את יופיו של החטא ולכן את היכולת גם להבינו. לפני שנים רבות הפסקתי לומר את תפילה זכה, היום יש לי משהו לומר במקום.

החיבור בין השמחה לוידוי לא יראה כה מופרך אם נקשיב למנגינות השונות בהן מושר הוידוי. אותו פירוט אלפאביתי של חטאיו של האדם נאמר בתפילת העמידה בלחש ובגו כפוף. אולם בכל תפילה, בחזרת הש"ץ, חוזרים שוב על הוידוי, הפעם על ידי הקהל כולו, בקול, בניגון ולעתים בשיר. יש קהילות יקיות שבהן שרים את "על חטא שחטאנו לפניך" במארש חגיגי. הדבר נראה סתום ומוזר במחשבה ראשונה, אבל אם נעמיק – יש בכך מן האמת. היכולת להביט בחולשותינו אינה פשוטה להשגה. האדם בבושתו מסתיר את עצמו מן האל ומעצמו. הוא מתחבא בין עצי הגן ומקווה שלא יקראו לו. כשהוא לבד הוא יכול בקושי ללחוש את חטאיו. הרגע שבו האדם עומד בקהילה ומתוודה, הוא רגע שבו הוא מבין כי חטאו הוא חלק מן המצב האנושי. יש לו שותפים רבים לחטא, וכולם מבקשים מחילה. הקהילה נותנת לו לאדם כוח להביט בצורה כנה יותר במעשיו. המבט אל המעשים ממלא את האדם בצער אך גם בתקווה. רק מי שיודע מה חטא יודע את הדרך אל התשובה. וכמו ששר אהוד בנאי בפיוטו "תאמין שאם קלקלת – אתה יכול גם לתקן". 

אומר יותר מזה. מי שלא יכול להבין את אהבת חטאו, לא יוכל להבין את אהבת הבורא. התכחשות והתנכרות לכוחות הנפש שלנו משמעה, הריגת אותו יסוד בנפש שיכול לחבר אותנו לאלוהים. הרשו לי להביא את מרילין מונרו כמשל, אותה יפהפיה מיסתורית ששימשה עבור העולם כדימוי הבולט והמפורסם ביותר לחטא. רק לאחר מותה הבין העולם, כי מאחורי תדמית החטא מסתתרת נפש מעונה המשוועת לאהבה ולחום. האם אין זה סיפורה של נשמתנו ?

הרשו לי לברך אתכם בצום קל ומהנה.

 

 

מאמר זה מבוסס על מאמר שכתבתי לאתר הפיוט, אותו מאגר אדיר של עושר תרבותי שאין דומה לו.  המאמר מופיע בשער המצויין של יום הכיפורים שערכה חנה ופתיה עם  אנשי האתר.

בנוסף כתבתי לאתר מאמר העורך מסע מהורהר בין הפיוטים השונים והמלווה בניגונים לפיוטים.  אתם מוזמנים לקרוא שם.  

 

5 תגובות ל - מרילין מונרו ואני ביום הכיפורים

  1. ההבחנה בין הפיוטי לפרוזאי יפה כל כך. כמו בכל דבר בחיים, אתה יכול למנות את הפעולות הטכניות, ואתה יכול להפיח בכל זה רוח. תודה.
    (והסרט – הו! רחמנינוב :))).

  2. תודה אהרון, מעורר מחשבה כרגיל ועוד יותר.
    מעניין בהקשר זה לקרוא מה שאבשלום אליצור כותב על תפישת החטא ביהדות. הוא טוען שבמצב שבו אדם מתחנך לכך שיש בו חלקים טמאים הנמצאים במלחמה מתמדת עם החלקים הטהורים, ברור שגם העולם החיצון יחולק כך. ומכאן המרחק קצר לשינאת האחר. לחלוקת העולם לטובים ורעים. ואכן טקסטים כמו 'תפילה זכה' או 'התיקון הכללי' הולכים אל המקום הזה. ואהבת החטא – במידה והיא לא נעשית מתוך היבריס, כלומר בפשטות – קבלת החטא – עשויה להוביל לקבלת האחר.

  3. לי, תודה ! וכן- זה סרט נפלא. כואב כל כך ומתוק כל כך.
    יואב- שנה טובה גם לך. מחכה לחדש. מקווה שלא נרדמת על הדפים…
    וכן- ההירדמות הזאת, היא סכנה מימי קדם, אבל היום יש כל כך הרבה אמצעים טכנולוגיים שגורמים לך לחשוב שאתה ער גם כשאתה ישן לעומק.
    רון – מסכים מאוד. אם כי אני חושב שחשוב לא לוותר על מלחמות פנימיות, מבלי להשליך אותן על אחרים. האם זה אפשרי ? ואגב- דבריך מתחברים לדברי. היכולת לקבל את האחר- מזכירה לי את לוינס שמדבר על אלוהים כאחר המוחלט. לא נוכל לקבל אותו מבלי שנקבל את עצמינו.
    שנה טובה ומתוקה.

פרסם תגובה