מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


ברית של פגומים.

ברית של פגומים.

 (דברים שאמרתי בברית המילה של ישי יוסף.) 

 (ולאחר שיחה קצרה עם אחותי- אני חש שיש פגם גם בדברים אלו, ושיש צורך אולי לתקנם. רציתי להסיר את הפוסט עד לתיקון, אבל אז חשבתי- יש מקום גם לטקסטים פגומים קצת. לרעיונות פגומים. אחשוב עוד ואנסה לתקן בהמשך. אתם- מוזמנים לשלוח הצעות משלכם.)  

בברית, אנו פוגמים בגוף.

מתקנים אותו על ידי פגימה.

איזו מין תיקון הוא הנעשה על ידי פגימה ?

אין זה אלא, שהעם היהודי רואה את עצמו כבעל ברית. ברית של פגומים.

ולא סתם פגומים, אלא פגומים מרצון. פגומים מתוך מעשה שלנו.

ואולי הרעיון הוא שנדע שאנו פגומים.

מה היתרונות בתודעה זו ? בתודעה של פגימה ?

א. המודעות להיותי פגום מאפשרת מקום לעוד מישהו. כשאני שלם, מלא כל הארץ כבודי. כשאני פגום אני פתוח. אני חסר. אני זקוק. אני לא שלם מאחרים- כי אני פגום.

ב. התודעה המוסרית הונחלה רק לאנשים פגומים. מי שרווה עודף נחת בעצמו, שבטוח מדי בשלימות, לא יכול להבין ציווי מוסרי. רק מי שיודע שהוא פגום- יחפש את עצמו ויבדוק אם פעל נכון.

ג. רק אדם שמודע להיותו פגום, יכול לשאת מצב של חטא. יכול לקבל את העובדה שטעה. לקבל מצב זה בהבנה, מבלי לנסות להדחיק אותו או להכחיש אותו. רק לאחר הבנה רק מתוך מצב של הכלת החטא יכול אדם לנסות ולבקש תיקון.

הברית שלנו היא ברית איפוא של פגימה מרצון שמביאה אותנו לדעת את מקומנו בעולם, ואת אחריותנו.

עורלת הבשר מייצגת את כל העורלות. עורלות- עור שמגן, שמכסה, שמקל. היהדות מבקשת מן האדם לעמוד חשוף עד כמה שאפשר. לפתוח את העיניים לפתוח את האזנים. היהדות לא מבקשת מן האדם לעוור את עצמו, אלא קוראת לו לא לסטות מן הדרך.  היהדות מבקשת מן האדם לפתוח את נפשו ולבו עד כמה שאפשר. המילה הזאת לא נגמרת כאן ברגע הזה. היא מתמשכת לאורך כל החיים.

השם יוסף בא כדי להחיות את שם אחיו הי"ד  של סבא גברי לאורך ימים טובים.

צירוף השמות ישי ויוסף מחבר את שבטי יהודה ויוסף. הבר מצווה של ישי יוסף תהיה אי"ה בפרשת 'ויגש אליו יהודה'. הרגע המכריע הזה שבו יהודה ניגש אל יוסף.

יהודה ויוסף הם שני גיבורים, שניהם ירדו למעמקים כדי לעלות. שניהם נפלו, חטאו, התייסרו. יוסף בדרך של עשיה חיצונית, יהודה בדרך של תיקון פנימי. יהודה מתקן את עורלת לבו כשאחרי שהפקיר את יוסף וביקש להורגו, הוא מציל את תמר מן השריפה, ובפעם השניה הוא נלחם למענם של בנימין ויעקב.  ליוסף היתה עורלה של קרבנות. של חשדנות. הוא נוהג באחיו באופן קשה מאוד. הוא מקשה את ליבו  באחיו. הוא מתקן את עורלת לבו כשהוא מחליט לוותר על התיאטרון ועל השליטה ופורץ בבכי לעיניהם. מציג בפניהם את חולשתו, פגימתו, הזדקקותו. מעניין לשים לב שתיקונו של יהודה הוא שמאפשר את תיקונו של יוסף.

כשיהודה ויוסף מכירים בפגימתם בחולשתם, בחטאם, בהזדקקות שלהם-  הם יכולים להפגש. משני אלה יבוא משיח.

יהי רצון, שנזכה כולנו לחיים של מילה, תשובה, של תפילה של תיקון. אמן.

אני מצרף כבונוס- שיר נפלא "והנדיר הזה" מאת חדווה הרכבי. שלח אותו המורה של בני מתן, שי גיליס. את השיר איני מסוגל לקרוא בקול, כי כמו יוסף, לא עוברות שתי שורות ואני מתחיל לבכות. והנדיר הזה מוקדש כאן לנדיר החדש, ולכל ילדי הנדירים, ולכל הילדים באשר הם. וגם לנו- נדירים לא פחות.

6 תגובות ל - ברית של פגומים.

  1. בענין ברית המילה – אחד החסרונות בלימודי אנתרופולוגיה הוא חוסר היכולת לדרוש דרשות באירועים. מיד עולות לך כל מיני מקבילות, ומשמעויות ממלינובסקי, דרך ואן גנפ טרנר וגירץ ועד היום.
    כך או כך – שיהיה במזל טוב!

  2. מזל טוב. :)

    סייג אחד: הפגימה אינה מרצונו של הנפגם אלא של הפוגם והחברה הפוגמת. הטקס אומר – אתה נכנס אל חברה שתכתיב לך הרבה, הבט בגופך שלך. עכשיו צא ותקן הפגמים.

  3. תודה למברכים!
    הטרמיט- אכן נכון. החברה היא זאת המטילה את הפגם. עם זאת כשחושבים על כוחה האמיתי של התרבות, הרי גם כשאדם מטיל מום בעצמו הוא עושה זאת מכוחה של התרבות. השיעים בחג העשורה, מלקים את עצמם כי הם חלק מתרבות זו. על כמה החלטות ומעשים שלנו – אנשים בוגרים ומיושבים- ניתן לומר כי הם נקיים מתרבות ונעשים מרצון חופשי ? הרצון הוא פונקציה של התרבות.
    ההסתייגות הנוספת ששמעתי היתה שדברי אלה הם רציונאליזציה של אקט פאגאני קדום. אני מסכים עם כך, אך טוען שהיהדות היא כזאת. היא דורשת מאיתנו מעשים- אך מאפשרת לנו לבנות מהם משמעויות. ניתן לומר על טקס הברית דברים הפוכים, וכבר נאמרו דברים מסוג זה.
    הסתייגות נוספת שנאמרה לי על פה- קשורה לעניין המילה פגם. לפי טענה זו טוב היה להשתמש במלה חלק. אבל ביהדות אנו מוצאים תפילה יפהפיה: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה".
    ור' צדוק הכהן מלובלין דווקא טוען (ואיני מוצא זאת כרגע) כי אל לו לאדם לבקש לתקן את הפגימה הבראשיתית הטבועה בו, כי אם לתקן את הפגימות הבאות בו מכאן והלאה. לדעתו אם כן- הפגם הוא המצב היסודי והטבעי של האדם. בניגוד לפילוסופיות מזרחיות המבקשות את ההארה והשלמות המוחלטת.

פרסם תגובה