מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


קרבן, על דם שאינו נראה בריצת המרתון (פרשת ויקרא)

קרבן, על דם שאינו נראה בריצת המרתון (פרשת ויקרא)
קרבנות עולים למזבח בכוחות עצמם. (צילום: cc-by)

לאחר הפסקה קלה אני חוזר אל הבלוג, ובעיקר אל פרוייקט פרשת השבוע שלי. הפסקתי אותו כאן, ואני ממשיך אותו מאותה נקודה. אין תכניות גדולות, רק החלטה להמשיך, לרוץ ולכבוש, ובעיקר להסתער על הספר הזה, (אימת הפרשנים, סיוטם של אומרי הווארטים), ספר ויקרא.

אני עדיין לא סגור על אופן הביצוע. האם אכנס בעוביים של קרבנות ואלכלך ידי בקרב וכרעיים, או שמא ארחף מלמעלה כעיט המחפש נצנוצם של רעיונות אי שם על הקרקע המנוגבת מסיפורים אך עקובה מדם.

ויקרא.

אפשר היה  להישאר כאן, במלה זו, ולהתעכב עליה חיים שלמים. על מהותה של הקריאה, על הקורא והנקרא, אך לא. ויקרא עוסק בקרבנות, ובקרבנות אבקש לדבר.

הבה נתאר את המעמד. אדם מגיע לבית המקדש והוא גורר אחריו כבש בן שנתו. ייתכן שזהו כבש שהביא מהבית, או שמא רכש אותו כאן ליד המקדש. הוא ניגש אל הכהן, ולאחר טקס התלוי בסוג הקרבן שבו מדובר, נשחט הכבש. בכך מדובר. טקס ההקרבה הוא טקס של מוות.

התקופה בה אנו חיים, לא אוהבת טקסים כאלה. היא המירה אותם בטקסים אחרים. אנחנו עדיין צורכים בשר. עדיין הורגים במלחמות, עדיין מתים. אך תהליך היפרדות הבשר מן הדם (הגוף מן הנפש) מתרחשים הרחק. בבתי מטבחיים משוכללים, בבתי חולים משוכללים לא פחות (להבדיל כמובן, להבדיל) או בשדות קרב (המשוטחים משוחזרים מורחקים ומתדקדקים עד כלות על מסך המחשב שלנו).

ומלמטה, רוחש המוות. דורש את שלו. אנו מכורים להדחקה, וכמו כל התמכרות, עם הזמן, נדרש יותר מן המשכך הזה. בהעדר מגדיר טוב יותר לחיים מן המוות, אנו נקראים להוכיח את חיותנו יותר ויותר. לפעול יותר בעולם, להשאיר יותר רשמים ועקבות אחרינו, לקנות ולמכור, לבנות ולהרוס, ועדיין השאלה מרחפת מלמעלה: אתה חי? במה?

הקרבן, מעמת אותנו עם כל זה. אנו לוקחים דבר מה משל עצמנו, ומקריבים אותו, דהיינו מרחיקים מעצמנו ומקרבים אותו אל האחר- האל. זאת פעולה שנוגעת בקרוב מאוד, אם אין היא קרובה אלינו, לא תפעל. הקרוב הזה הופך לרחוק, ובכך מדגיש את מה שאנחנו ומה שלא. הכבש,  היה שלנו, היה כמונו. פעה ודאג כמונו, ומת כמונו, אבל הוא לא אנחנו. הוא מת, ואנחנו חיים. כמו בתהליך של הקזת דם, אנו מתעוררים מן הטקס כואבים אבל מטוהרים. הסרנו מעלינו דבר מה שהיה טפל לנו. הוא מת, ואנחנו מסתבר חיים וחיים יותר. דמותו של הערפד מקצרת את התהליך. אני שותה את דמו של הקרבן ומתחדש בכך. הזוועה בערפד היא העדרותו של אלוהים. הטקס מתגלה בעירומו.

 

שלשה ימים לקח המרתון של עקידת יצחק. גוסטב דורה.

טקס ההקרבה הוא טקס של קביעת סדר עדיפויות. הוא התחיל כשהאדם החל לרכוש לעצמו דברים. אותם דברים מאיימים על זהותנו, על היותינו, מבקשים כל העת להחליף אותנו. הרגע שבו אנו מקריבים אותם, אנו מודים בקרבתם אלינו, בעובדה שהם חולקים משהו ממהותנו, אך מודיעים, יש דבר מה אחר, גדול יותר, חזק יותר. כשלאברהם נולד יצחק, הילד מאיים על הקשר בין האדם לאלוהיו. האדם נדרש להודות שהאל קודם לילד, ורק אחר כך יותר לו לזכות בילדו בחזרה.

ספקולציה: את מי אנו מנסים לרצות כשאנו מקריבים את הקרוב אלינו?  את האל הטוב- או שמא את השטן? למה האל הטוב זקוק לקרבן? מה היא מהות היחסים של התן וקח בינינו לבין האל?  מי דורש מאיתנו דבר מה לתיתו לו?  האם הקרבן הוא הטקס שבו האדם הופך את האל הרע והממית לאל הטוב שמחיה? האם בזכות הקרבתנו דבר הדומה לנו- הבאתו למוות ולסבל אנו לא מבקשים לפדות את חיינו שלנו?

ובחזרה לאדם: כולם מקריבים. במרתון ירושלים רצו אלפי אנשים שהקריבו מחלבם ודמם. הקשר ישיר והעיד על כך רב ששת, בתלמוד, שכשהיה יושב בתענית אחר התפילה אמר כך:

רבון העולמים! גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי; יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. (בבלי ברכות דף יז.)

הגוף הוא איפה קרבנה של הנפש. הריצה, האימון והסבל הכרוכים בכך מעידים באדם לא על חוסנו של הגוף, אלא על כוח הרצון שאיפשר להביא את הגוף למאמצים האלה. אין באימונים אלה אהבת הגוף, אלא אולי היפוכו. אנו מכלים את הגוף, מתישים אותו, מביאים אותו למעין מוות, ובו בזמן מגדלים ומחיים את נפשנו. כמובן שיש גם בו זמנית כוחות הפוכים מנוגדים. האדם המתאמן כדי לנפח את שריריו מעיד על ההפך- הוא מענה את נפשו ממית אותה, כדי לגדל את גופו.

כולם מקריבים, ובאופיו של קרבנם יש להם הזדמנות להעיד על סדרי העדיפויות שלהם ובכך גם על מי הם עצמם. יש שמקריב את משפחתו למען עבודתו ובכך הוא הופך להיות איש משפחה, ויש מי שמקריב את עבודתו למען משפחתו, וישותו הופכת להיות מזוהה עם הקריירה שלו. בכל אלה משותף הצורך בהקרבה ובסבל המעידים על הסכסוך הפנימי העמוק המצוי באדם. על הכרחה של אלימות פנימית בין ערכים, שרק היא מאפשרת בירור.

 

קין והבל במאה ה14. מאיסטר ברמן.

האם סכסוכים פנימיים אלה שלא באו אל פתרונם, האם אלימות כבושה שלא הסתיימה בקרבן היא המשליכה אותנו אל המאבקים החיצוניים, אל המלחמות בין אנשים, תרבויות ואומות? כך היה בבראשית. קרבנו הלא מספק של קין הוביל לרציחתו של הבל.

אויבו הגדול ביותר של הקרבן הוא פולחן הנוחות. הוא מספר לנו שאפשר להשיג הכל ללא מאמץ. לראות הכל בלי לקום מהכורסה. הוא מבטיח לנו דור חדש של אנשים שלא ידעו ולא ירצו להלחם. הוא מנחם אותנו בויתור. הוא מרגיל אותנו במוות כבר מראש. הטלוויזיה המטפשת, אינה מקרבנת את המופיעים בה. היא המזבח עליו אנחנו מוותרים על חיינו.

כולנו מקריבים. השאלה היא את מה נקריב, ולמען מה.

4 תגובות ל - קרבן, על דם שאינו נראה בריצת המרתון (פרשת ויקרא)

פרסם תגובה