מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


צו. על קרבנות ושנאה (!)

צו. על קרבנות ושנאה (!)

קצר על פרשת צו
פרשת צו היא פרשת בר המצווה שלי. גילוי נאות יחייב אותי לספר שכשקראתי אותה בשבת בר המצווה לא הבנתי כמעט דבר ממה שקראתי. הבנתי את פירושי המלים אבל לא את הקשרן. ידעתי שיש קרבן עולה, וקרבן מנחה, וקרבן חטאת, אבל זה לא אמר לי כלום.
זמני קצר היום אבל לא אוכל שלא להביא כמה דברים קצרים. הם נראים כמו אנקדוטות אך מיד תיווכחו, שכל אחד מהם ראוי היה להתעכב עליו שנה שלמה.
הפרשה מתחילה בקרבן עולה.

צו את אהרן ואת בניו לאמור, זאת תורת העולה. היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו.

מבוא: קרבן עולה הוא קרבן שנשרף כולו. דבר לא נותר ממנו. לא הכהנים נהנים ממנו, ולא הבעלים. כולו לה'. בסופו של תהליך ההקרבה המדמם, נותר רק אפר. בניגוד לקרבן השלמים, שבו גם הכהנים גם הבעלים וגם האל נהנים ממנו, ובכך עושים שלום ביניהם, או קרבן החטאת, שלעתים נאכל על ידי הכהנים, או קרבן המנחה שנאכל על ידי הכהנים (לבד אם זו מנחת הכהן עצמה, שנשרפת כליל) הרי שהעולה בהגדרתה, עולה כולה. לא נותר ממנה זכר, בין אם היתה זו יונה, ובין אם היה זה שור של כמה מאות קילו.

ועתה למכות בפטיש. ראשית הקטעים למחשבה, ולבסוף, מי שרוצה, מעט הרהורים שלי.
א.איך אומרים 'קרבן עולה' באנגלית? Holocaust.   כך מיוונית holokauston  שמשמעו, קרבן שנשרף כולו. מה חשב מי ששידך את המלה הזאת דווקא לנסיונם של הגרמנים להשמיד את העם היהודי?

ב.והנה מה שאומר מדרש רבא בתחילת פרשת צו. החזיקו חזק בכסא.

צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורת העולה.

זה שאמר הכתוב, שנאה שנתנו ישראל ביניהם לבין אביהם שבשמים, היא עוררה להן דיני דינין,
דאמר רבי שמואל בר נחמן, קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל.

איך אתם מבינים את זה? איך זה משנה את ההיסטוריה שלנו? את הגדרת העם שלנו? את הגדרתנו העצמית? את הבנתנו מה זה מערכות יחסים?

ג.ובמרכז הפרשה, מקריב הקרבנות אהרן. אהרן האהוב. המשכין שלום, ורודף שלום. שימו לב טוב.

דבר אחר
שנאה תעורר מדנים: שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים, היא עוררה עליהם דיני דינין. אמר ר' אסי, מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש.

מה הוא בדיוק עשה? מישהו מבין? אני במסע בירורים.

ד. אני מוכרח לצאת אבל לא יכול לסיים באמירות כל כך קשות בלי טיפת נחמה, והנה כך ממשיך המדרש

חרנא אמר:
מנין למי שהוא עושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה את בית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה? מזה הפסוק, "זבחי אלוהים רוח נשברה" (תהלים נא' יט)

א.הרהור שלי לגבי שמה של השואה-  המחשבה שמישהו אחר יכול להקריב בעבורך ולמענך היא מחשבה שיש בה סכנה גדולה. המחשבה שמישהו צריך להיות הקרבן שלך, מסוכנת מאוד. המחשבה שאתה עצמך צריך להיות הקרבן של מישהו אחר או של עצמך, היא מסוכנת לא פחות ושכיחה לא פחות. תפיסות אלה כולן מראות את העומק של מושג הקרבן בנו, ואת הבעייתיות המוסרית והנפשית העמוקה שהוא מרכז.

ב.שנאה אינה היפוכה של אהבה. פעמים רבות השתיים דרות יחס בסמיכות רבה, באותה המשפחה, באותה הנפש. האם אפשר היה לחשוב על זה כאהבה הכוח המקרב אותנו זה לזה בעצמה אדירה, ושנאה, ככוח ששומר עלינו מפני היטמעות מוחלטת.

ג.מה היה לו לאהרן? הוא מתברר לי כאחת הדמויות המורכבות ביותר והקשות יותר לפיענוח. אהבה לעם ושנאה שלו. אהבה לאחיו, ושנאה לו. אהבה לאל, ושתיקה קשה מנשוא בהמשך, עוד נגיע אליה. אהרן מתברר לי כמורכב לא פחות ממשה, אולי יותר, ודאי אנושי יותר. בקרוב הסרט.

ד.ועל הזבחים והלב השבור. אין מדובר כאן על תוצאתו של המעשה, היותו של האדם צדיק- אלא התהליך של החזרה בתשובה, שכולל את הרוח הנשברה. שבורי לב יקרים, אם ישאלו אתכם מה עשיתם למען עם ישראל, למען בית המקדש, למען תורת משה, למען החזרת הקרבנות, אמרו, חזרתי בתשובה.

שבת שלום.

6 תגובות ל - צו. על קרבנות ושנאה (!)

  1. מאוד נהנית לקרוא, תודה.
    מודה שהפרשות האחרונות לא מדברות אלי, אלה הנוגעות למשכן בכלל ובפרט אלו הדנות בקורבנות (סיבה טובה בשבילי לשמוח שאין בית מקדש). לכן אני מתרחבת במיוחד מפרשנויות כאלה.
    שבת שלום (ויומולדתשמח?)

  2. איזה כיף של נקודות למחשבה… מה שאני מבין מהמאמר המופלא של אהרן. שאהרן הבין את הכל. הוא הבין את חשיבות הקרבן מצד אחד וגם הבין שאין בו כלום. גורנישט. דא עקא, שמה שהוא הבין הקהל שלו לא בהכרח הבין בצורה הנכונה והשלמה שלו. ולקחו את זה למקום אחר. הוא בא מתודעת האחד, והם לא הבינו.
    מעורר הרהורים רבים… תודה לך יקירי ומזל טוב המונים.

  3. נעמה תודה!
    דניאל- קרבן תודה. אם נלך לפי הפרשנות שלך, יוצא שלהגיד להם דבר שלא היו יכולים להבין עורר שנאה בינם ובין הקדוש ברוך הוא. הוא רצה לקרב אותם, ובמקום זה הרחיק. קשה.

  4. תודה אהרן על מדרש מאד חזק ומעורר מחשבה!

    הנה כמה מחשבות מקוטעות שלי בעקבות המדרש:

    קודם כל השנאה: ישראל נתנו בניהם לאביהם שבשמיים, כלומר השנאה מתחילה מאיתנו, מלמטה (אולי כי בן יכול לשנוא את אביו אך לא להיפך?), בתגובה – אביהם שבשמיים מעורר עליהם דיני דינים. כך גם המדרש אומר בהמשך שעל פשעים (של בני ישראל) תכסה האהבה (של המקום).

    שנית – ננסה לגייס את הפן המילולי לריכוך: קראתי חמש פעמים את הפסוק וחיפשתי את הקאץ' הלשוני סטייל תשבץ הגיון, ונדמה לי שמצאתי אותו, חז"ל קוראים את המילה עולה – "עוולה" כלומר עוול שעשו בני ישראל והם קוראים לזה פשע שנאה. בהקשר של אהרן סביר להניח שהכוונה לחטא העגל. את המלה מדנים הם קוראים "מ-דינים" ואז הם קוראים את הפסוק "שנאה תעורר מדנים" כך: העוול (=שנאה בלשונם) שעשה אהרן עורר דינים על כל עם ישראל.

    שלישית – הפן ההיסטורי: כדאי לזכור שהמושג אהבה היום מקבל משמעות מאוד שונה מאשר אצל חז"ל, אני מעז לנחש שגם המושג שנאה שונה אצלם אם כי קשה לי לומר בדיוק איך. הבחירה להשתמש במילה הזו אצלם עדיין קשה לי אבל נדמה לי שהם מנסים לבטא תחושה שעולה אצל כולנו מקריאת ספר במדבר לפיו קשה לתאר את ההתנהגות של עם ישראל אחרת מאשר "עולה".

    רביעית – קראתי את המדרש במקור: http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba3/7.htm נדמה כאילו גם חז"ל היו חייבים לצאת כשדרשו את זה ולא יכול כל כך להרחיב ולהסביר למה כוונתם (האמת, שככל שאני לומד להכיר אותם נראה לי כאילו היה להם מעט מאד זמן לנהל דיונים הם נטו לזרוק משפט טוויטר סטייל ולברוח). מעניין אגב שגם הם היו חייבים לשים משהו מתוק לקינוח בסוף ולא יכול להשאיר טעם כזה מר בפה לאורך זמן.

    ושוב, תודה והמשך כך!

  5. מהגג. תודה רבה על תגובתך המעשירה.
    אני הולך איתך לגבי לא מעט ממה שכתבת, אבל לא בטוח לגבי נושא השנאה.
    ראשית, לבי יוצא לבני ישראל במדבר. הם קודם כל מה שאנו קוראים overwhelmed. אבל עוד נדון בכך כשנגיע לשם. שנית, אדגיש את מה שכתבתי, אני חושב ששנאה יכולה לקנן במערכות היחסים הקרובות ביותר, ואפילו יותר מכך, שנאה מתרחשת לענ"ד דווקא במצבים של קרבה מאוד גדולה. ככל שהקרבה גדולה יותר, כך פוטנציאל השנאה גדול יותר, וגם בכך ראוי להרחיב. ראה דוגמאות היסטוריות. להבדיל, שנאתם של הנאצים ליהודים התעוררה בעצמה הרבה ביותר דווקא כשהיהודים דמו כל כך לגרמנים. להבדיל- הקרבה האדירה שחש אלוהים, העוצמה שהוא משפיע על בניו, דרישותיו מהם, כשהם במצב פוסט מטראומה כרונית של עבדות ארוכה מייאשת ונטולת אופק, יוצרים אהבה ושנאה בו זמנית.
    אהרן, כנראה לא רק בסיפור העגל, הוא המתווך בין ישראל לאביהם. כמו שקורה לא פעם, המתווך הוא זה שחוטף את האשמה. כמו ההורים המתווכים בין הילדים לחיים, שצריכים לגדל אותם, להרגיל אותם לחיים, ומואשמים בכל השיבושים של הילדים.
    וחזל באמת השליכו פצצות, אבל אילו פצצות. המדרש הזה- אם לא הם- מי היה יכול לאמרו???
    חג שמח

  6. אכן ואחת פצצה… אני עדיין לא ממש יודע איך לאכול אותה.
    אם הם רק היו בוחרים מילה אחרת חוץ משנאה הייתי ישן יותר טוב. משהו במילה הזאת לא נותן מנוח

    ואסיים בבקשה אישית: בבקשה אל תפסיק את הכתיבה שלך עד סוף החומש. אתה היחיד שמדבר על החומש הקשה הזה בצורה שאני מוכן להקשיב לה.

פרסם תגובה