מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


שמיני. על מוות נורא וכפירה. (חלק א')

שמיני. על מוות נורא וכפירה. (חלק א')

 

BLACK. אלוהים. (מאז ומתמיד) 230 *290. מאוסף אישי.
BLACK. אלוהים. (מאז ומתמיד) 230 *290. מאוסף אישי.

פרשת שמיני שתיקרא השבת, היא מן המסעירות והקשות שבפרשות השבוע. במהלך החגיגה המרגשת של בנית המשכן ותחילת הקרבנות מקריבים שני בני אהרן קטורת ובה אש זרה. בתגובה לכך השניים מתים במקדש.  רבות דובר במוות זה. סיבות ניתנו לטעותם האפשרית של בני אהרן, לחומרת העונש, ולתגובתו של אהרן.

אולי מוטב שאתן לפסוקים החזקים לדבר בעד עצמם. ויקרא פרק י'

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.

וידום אהרן.
הפסוק הזה מתמצת לי את שברונו של החלום האנושי.

האדם קורס בדיוק בנקודה החזקה שלו. אך כדי להוכיח זאת וכדי להבין מה בדיוק קרה כאן אנחנו צריכים לחזור מעט אחורנית. רגע המוות היה רגע של שיא נפלא. אנו בימי חנוכת המשכן. לאחר חטא העגל (לפחות לפי חלק מן הפרשנים)  מצטווים בני ישראל למצוא דרך להתקרב אל האל בדרך שלהם, הקרובה לליבם, הקרבנות. הם מקבלים מפרט מדוייק, וממלאים אחריו בדיוק מופתי. הם לומדים את תהליך הקרבנות, עוברים תהליך של התקדשות והכנה ועובדים קשה בשבעת ימי חנוכת המשכן וכך מציינת התורה.

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן, וּבָנָיו–אֵת, כָּל-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה. (ויקרא ט' לו').

הפרשה שלנו מתחילה ביום השמיני. משה קורא לאהרן ובניו חזרה אל אהל מועד ומבטיח להם לא פחות מהתגלות

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ–וְיֵרָא אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד יְהוָה (שם פס' ו')

ומוקרבים קרבנות. עולה, חטאת, קרבן ושלמים. והכל מצליח. אהרן ומשה מברכים את העם ואז בא הפלא הגדול מצדו של האל, והפלא הגדול מצדו של האדם.

וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם

קשה לחשוב על סיום מוצלח מזה לכל הסאגה העגומה של העגל וכל מה שקדם לו. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
ואז ברגע הגדול הזה שבו ברכה, קבלת הקרבן ורינה והשתחוויה מגיע הקטע שהבאנו בתחילה. בני אהרן באים עם קרבנם, הקטורת והאש הזרה שסופם מוות. מדוע ? למה השיא כרוך כל כך בנפילה? אהרן, האיש שטרח כל כך, ועמל, והקריב, וזכה לראות את בניו משמשים לצידו, נאלץ עתה לראות אותם במקום אותו קידש, ואליו התקדש, כשהם מוטלים מתים. תכלית חייו הפכה למותם של בניו. האם יש אימה גדולה מזו?

אין פלא שאהרן איפה משתתק.

תפקידו של אהרן כזכור על פי ה' היה להיות לפה.

וְדִבֶּר-הוּא לְךָ, אֶל-הָעָם; וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה, וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים (שמות ד' טז)

וכאן הפה משתתק, עוצמתו של אהרן והישגיו נעלמים ושתיקתו מכילה הכל. משמעותה הודאה, או התרסה, גבורה, יכולת הכלה או לחלופין קריסה מוחלטת. כולן יכולות להתפרש כאן וכולן אולי צריכות להתפרש כאן.

וכך או כך ברור כי לאהרן  לא משנה הגורם לטעות של בניו. מה שחשוב לו הוא מותם הנורא וההכרה כי הם מתו בשיא שלו. זהו הרגע שבו מעשהו של האדם שב אליו ומכה בו, ומפעלו של האדם עצמו גובה ממנו את המחיר.  אי אפשר להוציא את האלמנט הטראגי הזה מן הסיפור. בעוד משה זוכה לשיא על הצוק, בהר סיני, הרי שהשיא של אהרן הוא כאן. הוא הכהן הגדול העומד ומשמש בקודש. ושיא זה ממש גורר אחריו את מותם של ילדיו. נכון- לאהרן יש המשך, יש עוד שני ילדים אחרים אבל זה לא מקהה מעוקצו של הסיפור ומהקושי במעמד. השיא הפך לרגע השפל הנורא.
וברגע הזה האדם נותר לבד מול האל. מסתבר ברגע הזה שכל הנוסחה הארוכה והמפותלת שווה לאפס. כל המספרים מאיינים זה את זה. ההישגים נעלמים, השברים מתפוגגים, כל ההטבות להן זכינו והקרבנות שהקרבנו, הרישעה וגם הצדיקות כעשן כלות, ומה שנותר לנו הוא העמדה הקיומית בסופה אמונה או כפירה.

מה זה אומר על החיים שלנו? אהרן חוזר לחיים. שני בניו הנותרים ימשיכו ויקחו ממנו את עבודת המשכן הלאה. משה לא נכנס לארץ, אך עמו יבוא אליה פעם ועוד פעם אלפי שנים אחר כך. מצוות יאמרו ויעשו. מחלוקות ינטשו ויוכרעו ויינטשו שוב. ובלב כל אלה עומדת התובנה שכל זה, פלא החיים הוא גדול ונפלא ונהדר ומלא אפשרויות, אך בלבו עומד האין, הריק. ושם על האדם מוטל לבחור, אם להאמין או לכפור. ולדעת, צריך האדם לדעת, שכל מה שיבוא בעיקבות זה יכול להלקח ממנו באחת.

פרשה קשה אמרתי כבר?

4 תגובות ל - שמיני. על מוות נורא וכפירה. (חלק א')

  1. כתוב מדהים כתמיד, אני מסכימה שהאמונה (באלוהים, בטוב) היא מתנה יקרה לאדם.
    הייתי שמחה אם אלוהים יתן לנו סיבות לחשוב שהוא בצד הטוב (בלי התחכמויות ומהלכים מסובכים), בסיפור הזה ובחייים בכלל.
    לבי שייך לאהרן בסיפור הזה ובחיים בכלל…

  2. דווקא אני לא בטוח שהמוות של אלעזר ואיתמר הוא רק כישלון.
    נכון שהם עשו משהו פסול (ותהי האש זר הזו מה שתהיה) הם בעצם הפכו להיות קרבן בעצמם, בעצם ה' רצה אותם (בקרובי אקדש).

    ברור שלאהרון ולעם שמגיב בבכי מיידי זוהי טרגדיה אבל זוהי הסתכלות מאד אנושית על אירוע שכנראה נמדד בצורה אחרת.

פרסם תגובה