מה שסמוי

הרצאות מעניינות ומרתקות מעולם הקולנוע


האם אלוהים בעצם משתוקק למותו של האדם? יום השואה ופרשת שמיני.

האם אלוהים בעצם משתוקק למותו של האדם?  יום השואה ופרשת שמיני.

על מות בני אהרן כתבתי בשבוע שעבר. ועתה לחלק ב' שהוא קשה עוד יותר.

לאוקון ובניו. הכהן ובניו מומתים על ידי נחש, שליח האלים. מתוארך לשנת 50 לספירה.
לאוקון ובניו. הכהן ובניו מומתים על ידי נחש, שליח האלים. מתוארך לשנת 50 לספירה.

שימו לב. אותה אש שאכלה את הקרבנות שהקריב אהרן, היא היא האש שאכלה את בניו. ראו את הדמיון המזעזע בין הפסוקים.

ויקרא ט' כד – וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים;

ובבני אהרן כתוב:

ויקרא י' ב'-  וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.

מה יכול הדבר ללמד אותנו על מות בני אהרן- ומה יכול הדבר ללמד אותנו על מושג הקרבן?
האם לא הפכו שני בני אהרן בעצם למעין קרבן אדם?

אמנם חסרה כאן הכוונה. איש לא התכוון להקריב את השניים ואף הם לא התכוונו להקריב את עצמם.
אולם מצד האל- זו אותה אש,מאותו מקום, עם אותה פעולת אכילה הנאמרת הן על העולה והחלבים והן על בני אהרן. (אם כי משמעותה של המלה היא לא אכילה להזנה אלא אכילה של שריפה- כמו "והסנה איננו אוכל).

אפשר היה לנסות ולהרחיק את כל זה מאלוהים. לומר – זו האש.  לומר – תהליך ההקרבה יש בו יסוד מכאניסטי. כשאתה מתעסק עם כוחות גדולים כל כך – כל טעות שלך הורגת. כך בהתעסקות עם חשמל, אנרגיה אטומית, או שחיה בים.אך משה לא מאפשר לאלוהים לחמוק מן האחריות והוא מעיד בעצמו: "הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. "

אז איך ניתן להבין את הדמיון הזה בין הקרבן לבני אהרן?

בשלב הראשון, נראה כאילו בני אהרן גרמו לחשיפת מה שמוסתר בדרך כלל בתהליך ההקרבה. אם הקרבנות מאפשרים לאדם להתמודד עם המוות ולהכיל אותו בחיים, הרי שמותם של בני אהרן מבהירים עד כמה התהליך הזה מסוכן, ועד כמה אין לשכוח כי המוות עדיין שם, נוכח מאיים ומסוכן.

בשלב השני אפשר לומר שמה שהאדם רוצה לרכך בהבאת הקרבן, זה לא את עובדת המוות, אלא את התפיסה שלו שאלוהים רוצה במותו. הקרבן ניתן לאל על מנת שהוא לא יאכל את האדם. סטיה מן הכללים אין עונשה מוות. היא פשוט מסכלת את תהליך ההמרה ומביאה את האדם אל מותו מידי האל.

האמירה כאילו האל רוצה במותו של האדם מזעזעת אותי. ורק כשאני כותב שורות אלה, ומתחלחל מן העולה מהם, אני נזכר שבעצם הדבר מופיע שוב ושוב במפורש בתורה. האל מבקש להמית את בני ישראל כמה וכמה פעמים, הנה דוגמאות:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר, הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע.במדבר טז' כ-כא
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם  במדבר יז ט-י'

אבל זה לא מתחיל רק במדבר. כבר בשחר האנושות, במבול, האל מבקש לכלות את האדם. מתוך מודעות לרצונו זה, הוא קובע את הקשת שתזכיר לו את השבועה שנשבע.

וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר בראשית ט – יד-טו

ושימו לב, איך כדי להציל את העם מוקרב קרבן. נח בצאתו מהתיבה יודע מה הוא צריך לעשות. ואהרן  מקריב קטורת כדי להציל את בני ישראל.

עונש המוות משמעותו אחת: אם אינך יכול לנהוג לפי רצוני, אין לך זכות קיום. כל רעיון הבחירה שאנו רואים בו עניין משמעותי כל כך נעלם במצב זה. אם האדם החי מפר את הסדר האלוהי, הרי שמותו של האדם משיב את הסדר.  אם נמשיך בהגיון זה, הרי שהאדם יכול לחיות רק כחלק מן הסדר האלוהי, חלק מן האלוהים. אם הוא סוטה ממנה צריך האלוהים לאכול אותו בחזרה כדי להחזירו למקומו הנכון.

אז מה אני רוצה לומר?

איני יודע דבר על האל. הוא האחר המוחלט. כל מה שאנחנו אומרים עליו נובע מאיתנו, מזווית ראייתנו אותו ומלמד רק עלינו. ועם זאת אני לא מתכחש לאמונתי הפשוטה שהיא אולי נר לרגלי, שהאל הוא טוב ומבקש להיטיב. כל שאני מבקש לעשות כאן הוא להצביע על כך שהאדם תופס את את האל כרוצה להמיתו או שהוא חושש מכך. אני מבקש לשאול, מה מקורה של תפיסה זו?

רצונו של האל להמית את האדם (בעיני האדם לפחות) יכול לנבוע ממקורות שונים.

המקור הראשון הוא, שאיפת המוות העצמי שעליה דיבר פרויד, התנטוס. (פרויד, יש לומר, תיאר תשוקה זו כספקולציה). האדם משתוקק למות ומניח שהאל מבקש להמיתו. וגם על תשוקה זו יש לשאול- מנין היא באה? פרויד ראה אותה כנובעת מן התהליכים הביולוגיים הבסיסיים ביותר.

אפשרות שניה היא, לראות את תשוקת המוות כנובעת מתשוקתו של האדם לאיין עצמו בתוך האל, להתמזג, והיא שהושלכה אל האל כמבקש להתיך את האדם אליו.  אני תוהה האם התשוקה להתאיין באל היא היא מקורו של שאיפת המוות האנושי או להפך?

אפשרות שלישית היא שהאדם מבקש להשליט את עצמו על סביבתו, ולהעניש בחומרה את כל מי שמבקש לסטות משליטה זו. הוא מניח שכמוהו גם האל.

אין אנו יכולים לפטור דיון זה כשייך רק לדתיים, או לפרמיטיבים, או לתיאולוגים. אנו נמצאים  ערב יום השואה. האם אין אנו תמיד ערב יום השואה?

המוות הוא חלק מאיתנו, לא רק כי גורלנו למות, אלא כי מוות זה מעסיק אותנו הרבה יותר משאנו חושבים. אנו עוסקים במוות וגוזרים מוות, והוא עמוק בנו במורשתנו בתרבותנו ובתכונותנו. גם אם נאכל סויה מכאן ולהבא, טיבענו זה לא יחלוף כל כך מהר.  חלפו רק כמה עשרות שנים מאז הציפו נהרות הדם את אירופה והכתימו את נשמתנו. האל האדם והחלל שביניהם נצבע אדום, ואני סבור שלא מעט מזה נוגע או בא לידי ביטוי בספור של האדם והאל. וכתמיד עולה בי השאלה- מה עושים עם הקשר הזה בין אלוהים והשואה? איך אנחנו מאמינים באל עם כל הרוע שכמו קיבל רשות וכוחות להסתולל ברגע זה, בעולם הזה שנברא על ידי האל ושצריך היה להיות תחת השגחתו?

וגם אם נפטר מן האמונה (האווילית לטענת רבים) בכך שהאל משגיח – הרי שעדיין, האמונה בטוב ובכוחו של הטוב, ובטוב (האלוהי או לא) הקיים באדם, היא אמונה המשותפת כמעט לכולנו, דתיים וחילונים, אפיסקופליים או בודהיסטים, כל מי שאוהב אדם באופן כללי, או אוהב מישהו באופן פרטי. האם לא חטפה אמונה זו בטוב, יריקה אנושה בפרצוף?   השולט כאן בעולם הזה, יהיה זה אל או אדם, גילה את רצחנותו הנוראה, את תאוות הדמים שלו, והוא ממשיך לעשות זאת גם בימינו אלה בפינות החשוכות יותר ופחות של העולם.

תאוות הדם ומותו של האדם היא שנחשפה בשואה.
בימים קדומים היה האדם הולך למקדש, ומקריב קרבן.

והיום? מה נעשה היום?


4 תגובות ל - האם אלוהים בעצם משתוקק למותו של האדם? יום השואה ופרשת שמיני.

  1. הייתה קריאה מעניינת. חז"ל מעלים סוגיה די קשורה, כשבאים לדון דן במקור להתפקרותו של אלישע בן אבויה. (הדיון הרחב דווקא מסתיים בהזדהות מסויימת עם אלישע):

    "…כל דא מן הן אתת ליה אלא פעם אחת היה [אלישע] יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים' [דברים כב ז] איכן היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך"
    (בבלי, חגיגה דף טו עמוד א-ב)

    נאמר כאן כי התפקרותו של אלישע התרחשה בצעירותו, כאשר היה "יושב ושונה" וראה אדם מבצע עבירה שעונשה קיצור-ימים, ויוצא בשלום. אחר כך ראה אדם אחר מבצע מצווה ששכרה עריכות-ימים, אך דווקא הוא מת מהקשת נחש. התלמוד הבבלי חוזר על סיפור זה במסכת קידושין:

    "דתניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכיבוד אב ואם, כתיב: 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך'. בשילוח הקן, כתיב: 'למען ייטב לך והארכת ימים'. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה [ראש הביתמגדל] והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת. היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה? אלא למען ייטב לך לעולם שכולו
    טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך…

    הבבלי ממשיך מביא סדרת שאלות ותשובות בנושא "שכר-מצווה בעולם הזה", שלאחרם מוזכר המקרה של אלישע:

    [תרגום] …ושמא לא כך היה המקרה? אלא שר' יעקב ראה זאת בעצמו.
    ושמא [המטפס] הרהר באותו זמן בעבירה? אלא שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה להיות כמעשה.
    ושמא הוא הרהר בעבודה זרה, כאמור: 'למען תפס את בית ישראל בלבם'? אלא בנוגע לזה אמר ר' יעקב כך: 'אם עולה על דעתך לומר שיש שכר מצווה בעולם הזה, מדוע לא הגנו [על המטפס] כדי שלא יבוא לידי הרהור עבירה?'
    אך ר' אלעזר הרי אמר: 'שלוחי מצווה [כמו המטפס] אינם ניזוקים'. אלא שבהליכתם נאמר הדבר [ולא בחזרתם].
    אך ר' אלעזר אמר: 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם'. אלא שבמקרה זה סולם המטפס היה רעוע והנזק היה קבוע בו, וכל מקום שיש היזק קבוע וברור אין אנו סומכים על הנס, וראיה לדבר ממה שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני'.

    אמר רב יוסף: אילו היה דורש 'אחר' את הפסוק הזה ["למען ייטב לך"] כמו שדרש ר' יעקב בר ברתיה – לא היה חוטא. ומה גרם ל'אחר' לעשות כן? יש שאומרים שחזה גם הוא בדבר כזה [בשליח מצווה שניזוק] "
    (בבבלי, קידושין, דף לט, עמ' ב)

    כאן, מדובר בנער שמבצע שתי מצוות ונופל מראש הבית ("בירה"). המסכנה הנראית לעין היא כי אין לסמוך על ניסים או "שכר-מצווה בעולם הזה" במקרים בהם הנזק "קבוע-מראש", כמו סולם רעוע או איום המלך שאול. בשני התיאורים שראינו לעיל אלישע אינו מבין כי כוונת "למען ייטב לך" הוא למעשה לעולם הבאתחיית-המתים.

  2. יש עוד משהו במוות, משהו מאוד טלוויזיוני (סליחה שאני מגיע למחוזות נמוכים כאלה).
    העובדה שבחלק מהטקס יכול לא רק השור אלא גם המנחה למות, ועוד במופע של אש מהשמיים, היא שיא של ריאליטי (להבדיל, גם בתיאטראות הרומים או במלחמת שוורים הבינו את זה). אני בכלל לא נכנס להסתכלות מהצד של אהרון או של בניו אלא לרגע אני נשאר בכסא של הצופה.

    תדמיין לרגע את היום השמיני, שיא הטקס של חנוכת המשכן, כולם משתחווים ורואים א

    אפילו אני, הצמחוני, יכול להבין מה כל כך מרתק וחזק בטקס שבו בהמה גדולה כמו שור נשחטת. ברור שהחלק התרבותי שלנו שואף להתרחק מהבהמיות הזאת ולהכריז עליה כברברית, פרימיטיבית או עבודה זרה אבל יש בתוך כולנו איזה ניאנדרטל שהריח של הדם מאיץ לו את הדופק.

  3. רפאל. הקטע מעניין. תודה. אלישע לא הבין, או שלא קיבל הסבר זה??? להזכירך- הוא היה מגדולי התנאים.
    מהגג. תודה. מסכים. צפיתי לאחרונה במסגרת לימודי בצייד הצבאים. חושב על האימה המתרחשת כשהאדם מבין שבינו ובין החיה הניצודת המרחק קטן כל כך.
    ואני לא בטוח שזה ניאנדרטאל. זה אנחנו כשאנחנו לא משקרים לעצמנו.

פרסם תגובה